אני אישה נשואה עכשיו. בסך הכל זה די נחמד – היתה מסיבה מעולה, חופש ביערות הכרמל ואפילו ירח הדבש הרשמי (והאקזוטי יש לציין) בדרך. מבחינת שם המשפחה עשיתי עסקה מעולה, אני לא מפסיקה לקבל מחמאות, ויש כמובן גם את עניין התכשיטים (ואני לא מדברת רק על שתי הטבעות שמקשטות את יד ימין שלי. חוסר החלטיות משווע בבחירת התכשיט הנכון ליום הגדול הוביל לאוסף מרשים של שרשראות, עגילים וצמידים שמונחים על השידה ונלחמים בעקשנות על תשומת הלב שלי).

אז נכון, היתה קצת נפילת מתח אחרי החתונה. היו עצבים שרק חיכו לצאת, וההכרה שזה סופי ומוחלט היכתה בשנינו, ושנינו לא רצינו לצאת פראיירים והכינו חזרה. אבל נניח שלזה עוד הייתי מוכנה (זה לא נכון, אבל כתבתי נניח, לא?).

התחלתי להתרגל לסטטוס החדש. שיניתי את השם בכל מקום אפשרי, קראתי לנסיך בעלי רק כדי להתאמן, התחלתי לשחק עם טבעת הנישואין במקום עם טבעת האירוסין, ותודה לאל על פייסבוק. אפילו כשהפסיקו לדבר על החתונה והתחילו לדבר על החגים ("אני מזמינה!", "לא, אני מזמינה!") הצלחתי לצאת מזה בשלום (באורח פלא – זה כנראה שינוי גנטי שמתרחש אצל גברים בעת שבירת הכוס – הנסיך כאילו הפסיק לדבר עם אמא שלו ואני נדרשתי לעשות סדר בבלאגן). אחרי שהעליתי קורבן פסח (כלומר הבטחה להיות אצלם בליל הסדר) העניין נסגר בלי פרצופים מיותרים. ממש הערצתי את עצמי.

ואז זה הגיע. ההזמנה הרשמית לחג. הארוחה התקיימה אצל חברים של ההורים, שטרחו להתקשר במיוחד כדי להזמין אותנו – הזוג הצעיר, אחרי שכבר ידעתי שאנחנו הולכים אליהם (ממתי אני חלק בתהליך? אני הולכת לאן שאמא שלי אומרת וזהו). זה היה מוזר, אבל לא הדליק אצלי שום אורות אזהרה. חבל, כי את המכה הבאה חטפתי לאחר שני משפטים. אם היתה נורת אזהרה לפחות הייתי מגנה על הפנים. "תוכלי להביא משהו? סלט או משהו כזה?".

בום. לזה ממש לא הייתי מוכנה. להביא אוכל לארוחת החג? אני? למה?! אולי זה המקום להסביר ולהבהיר שאני לא יודעת לבשל. לא אוהבת את זה, לא טובה בזה, לא רוצה את זה. בעלי הטרי מתמודד עם זה בדרכו שלו (סחיטה באיומים, שגורמת לו לאכול אחר כך אוכל לא טעים שהוא לא אוהב, אבל לפחות משאירה לו את הזכות לקטר על זה, וכנראה מזכה אותו באיזו תחושת גבריות נשגבת), אבל בכל מקרה זה ביני לבינו (הצלה אחרונה לטיפת הכבוד העצמי שנשארה לי: הוא עושה את כל הקניות וגם את רוב הכביסה בבית. מצד שני הוא גם מייצר את רוב הכביסה, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר).

ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, נכנסת לה החברה היקרה של אמי (באמת יקרה, אני מאוד אוהבת אותה ברוב ימות השנה), ומרשה לעצמה לצפות ממני לבשל. כן אני יודעת, סלט זה לא ממש לבשל, אבל תאמינו לי שבשביל מאותגרת מטבחית כמוני אפילו זה לא טריוויאלי. באיזו זכות? מה קרה? טבעת הנישואין שעל האצבע שלי הופכת אותי אוטומטית לעקרת בית מנצחת? הייתי אמורה לשנן מתכונים בזמן שהנסיך חתם על הכתובה? כנראה שבליל הכלולות היתה אמורה לנחות עלי איזו פיה בדמות האמא הפולניה מ"שרק 2" וללמד אותי במחי שרביט את כל מה שאישה טובה צריכה לדעת. חבל ששכחתי לעדכן אותה שאנחנו נהיה במלון, לדעתי היא נופפה בשרביטה על אחיו של הנסיך שישן אצלנו באותו לילה. מעניין אם הוא הפך בינתיים לעקרת בית מופלאה.

נכנעתי לתכתיבים החברתיים בלי מלחמה, אבל עם הרבה מרמור. ניסיתי לצחוק על זה, אבל חברותי שיתפו יותר מדי פעולה וצחקו גם הן – עלי. ניסיתי לדבר על זה עם הנסיך, שבעצמו די נהנה מהסיטואציה ולא עזר לי בכלל. בלית ברירה תפסתי חברה טובה (היא כנראה הרבה יותר מוצלחת ממני, היא מכינה סלט כבר שנים לכל ארוחת שישי, והיא בכלל רווקה!) והודעתי לה שאנחנו מכינות השנה סלט ביחד. נכין כמות כפולה ונתחלק. חשבתי שאולי זה ימתיק את רוע הגזרה (וילמד אותי לבשל קינואה). טעיתי. זה רק הכניס גורם סיכון נוסף למשוואה: החברה הבשלנית החליטה שמכיוון שאנחנו שתיים, היא מכינה שני (!) סלטים השנה לארוחה, וכך למרות מחאותי הנמרצות מצאתי את עצמי עם חצי כמות נוספת של סלט שבכלל לא היה בתכנית. לכאורה תגידו שזה רווח נקי – קיבלתי שני סלטים במחיר אחד, אבל הבעיה האמיתית היא לא ההכנה עצמה. הבעיה האמיתית היא שלהביא שני סלטים לארוחת החג הראשונה שלי בתור אישה נשואה, עלול ליצור ציפיות! ציפיות ממני, שקשורות בצורה כלשהי לביקור במטבח על בסיס קבוע!

בערב החג, לאחר ששני הסלטים כבר שכבו מכוסים במקרר (מסתבר שאני ממש טובה בניילון נצמד, ושזה לא טריוויאלי), עדיין התקשיתי לעכל את רוע הגזירה. משפט תמים של אמא שלי שהריח מניחוח פולני, היה הקש ששבר את גב הגמל. תיארתי לה בפרוטרוט איך אני מרגישה שכל פולניה התיישבה על הגב שלי, רק מכיוון שהתחתנתי. היא טענה להגנתה שזה לא קטע פולני, אז הסכמתי שפולניה, מרוקו וכורדיסטן ביחד צוהלות מסביבי במעגל – כמו אינדיאנים בריקוד עליז במיוחד לפני ששורפים אותך על המוקד. זה לא עזר, ממש לא עזר, שאמו של הנסיך ששמעה על הסיפור מיד התנדבה "ללמד אותי כמה מתכונים קלי קלות". מיותר לציין שסירבתי בנימוס, או לפחות בהכי הרבה נימוס שהיה לי באותו רגע, שזה לא הרבה. קיבלתי פס – "עד שתחזרי מירח הדבש". שלושה שבועות. וואו.

אז הסתבר לי, מאוחר מדי, שחתונה כן משנה משהו. שלהיות יפה, חכמה, מצחיקה, עשירה, מוצלחת ונחמדה – תכונות שהנסיך נהג לשייך לי, ולעטות חיוך גאה על פניו כאילו זכה בפיס – זה לא מספיק. בתור אישה נשואה אני חייבת שתהיה לי את הנכונות הבסיסית לעבור לגור במטבח, או לפחות להצליח לעשות את כל מה שנשים אחרות עושות במטבח, בלי לבקר שם (אחרי הכל אני מוצלחת לא?). אני יוצאת למלחמה. גם אם אני אכנע בסוף (אחרי הכל זה עניין גנטי, גם בתוכי יושבת איזו פולניה קטנה שטוענת בתוקף שזה לא יכול להיות שהילדים שעוד יהיו לי יאכלו רק אוכל מוכן), זה לא יהיה בלי קרב. ותוך כדי כתיבת שורות אלה עולה בראשי הרעיון הנפלא ביותר לנקמה מתוקה. אני אבשל, בתנאי שהנסיך יאכל הכל. גם זו מסורת פולנית טובה, להשאיר צלחת ריקה. אני לא אוהבת לבשל. יותר משאני לא אוהבת את זה, אני גרועה בזה. אבל אם זה כל כך חשוב לנסיך – שיהנה. הגיע הזמן שיאכל את מה שהוא בישל.