אני יודעת שהצהרתי שהשנה הזאת אני אתחיל לקחת דברים יותר בקלות ואשתדל לראות את הדברים החיוביים (מינימאליים ככל שיהיו) ולא את השליליים (שהם בד"כ הנתח המכובד של המציאות), אבל מאוד קשה שלא להשבר כשאתה עייף ומתוסכל ולא מצליח להרדם, וגורר את עצמך לעוד ועוד מחשבות.

אז ככה זה התחיל: בהייה חסרת תכלית בטראש טלוויזיוני, כשכל הזמן הזה השלט ביד שלי ואני הופכת אותו מצד לצד כדי להעסיק את עצמי לרקע המסך, ובמקביל הסטת המבט לעבר הפלאפון השנוא במן תקווה מעוררת רחמים שהוא ישמיע רעש כלשהו. אפילו לא רעש חזק או מתמשך, אפילו רק איזה "ביפ" קטן עם איזו הודעת טקסט שתהיה טעות במספר.

אחרי שעבר מספיק זמן מבוזבז וזה לא קרה, התחלתי לחשוב על הזמן הזה בשנה שעברה. הייתי בחופש בחו"ל, בהופעה מדהימה וחד פעמית שחיכיתי לה רוב חיי הבוגרים, באצטדיון פתוח עם טפטוף קל לאורך כל ההופעה, ועם הבנאדם שהכי רציתי להיות איתו ברגע. שנה בדיוק אח"כ, ואין לי אף אחד מהדברים האלה.

העצוב הוא שגם ברגע המושלם ההוא לא ידעתי עד כמה מושלם הוא. זאת אומרת, ידעתי, אבל לא הרגשתי באמת כמה ערך יהיה לרגע הזה גם אחרי שהוא יגמר.

עכשיו הייתי נותנת הכל בשביל הרגע הזה שוב, רק בשביל להעריך אותו בזמן אמת כמו שצריך וכמו שהגיע לו.

חבל.