| שש שנים! שש שנים חבוטות אני נשואה לדבר הזה.
אמא שלי, עליה החלום, אמרה לי תחשבי טוב דולצי שלי, זה יגמר ברע, הבחור לא יציב. זה לא חלומות מה שהוא מוכר לך זה הזיות ועוד מהסוג הזול שאפשר להשיג בכל קרן רחוב ובכל דוכן חמוצים. ולי... לי היו חרציות באזניים.
לא יודעת איך זה קרה. איך התעוררתי יום חורפי אחד ומצאתי את עצמי מתחת לחופה. עיניו זורחות אלי וריסיו מעפעפים אלי בסמאפור את כל קורות פגישתנו הראשונה, יימח זכרה וזר החרציות שבא איתה.
כמו כל יום יצאתי לטייל באחו שטוף השמש וניחוחות חלום עולים מהאדמה האביבית. גופי עוד היה מעודן, עורי לבן ומוחי כנראה מאובן. התיישבתי על סלע מתחת לעץ ותלשתי עלים מפרח אומלל כלפתע שמעתי רעד סוסים ומולי נעצרו בחריקת פרסות שני... שני... כבר אז לא היו לי מילים.
הוא עטה שריון מיושן, חלוד וחורק וישב על סוס שתפילותיו לסיים בצנצנת דבק השתקפו מעיניו שפלבלו השמיימה בתחינה לסוס הגדול שבמרומים. בימינו מקל ארוך שנראה כמו רומח אלמלא הייתה נעוצה בקצהו כפית. בשמאלו זר חרציות שידעו שאיפות טובות יותר.
שני מבטים מתחתיו, על חמור עם אספירציות של חיפושית זבל, ישב גמדון שמנמן עם חיוך שראה ממני והלאה.
עלמתי, הוא אמר בקול מפתיע, דון קישוט לרשותך!
הוא נחלץ מאוכפו וכרע על ברכיו. בעיניו ראיתי את דמותי כפי שלא ראיתי מעולם. עיני הכחולות, שיערי הגולש ולחיי כשיחי חמוציות.
אותך חיפשתי כל השנים. בכל כפר ומחוז. בכל בית מרזח ופסטיבלי אצילים. בקיני ציפורים וגלמי פרפרים. והרי את כאן יפה כמו חלום ולא אלך ולא אשקוט עד שתאמרי שתהיי שלי.
הגמד על החמור גיהק אל תוך ידו ומבטו הצטעף בזמן שפי נפתח ונסגר וכן הלאה וכן הלאה.
המתיני עלמתי! אמר והניח לרגלי את זר החרציות. אלך להביא לך את השמש והירח ואז וודאי לא תוכלי לסרב לאהבתי הבוערת.הוא קפץ על סוסו המגויד ודהר אל האופק.
שעה אחר כך הונחו לרגלי כרובית ומלון ברוב טקס והדר. ראי עלמתי! השמש והירח נושקים לרגלייך! הן לא תסרבי לי עכשיו!
תראו... הייתי משוכנעת שהוא צוחק. שיש לו חוש הומור מיוחד שכזה. שהוא יצירתי ובטח מוכשר ואיזה מזל שהוא פה ולא אצטרך יותר לחשוב על בנו של הקברן.
צחקתי איתו כמו שלא צחקתי שנים. היו לי כפתורים מכל מיני סוגים במקום אזמרגדים, בלוטים במקום יהלומים וכשהראה לי את הבית על העץ וציין שבארמון הזה נבלה את ירח הדבש כאב לי בצד מרוב צחוק. אמרתי כן. מטומטמת.
אחרי שהתחתנו היה כבר מאוחר. בליל חופתנו הוא הביט בי לילה שלם ולא הניח עלי אצבע. רק סיפר לי מה עושה אור הירח לעורי הלבן. זה הרגיש קצת מוזר...
בכל יום, שעות הוא היה מספר לי איך צד נמרים בזמן שהייתי מבשלת את הארנבת שהביא והניח לרגלי. איך מיגר ענקים בזמן שהייתי מתמקחת עם בעלי תחנות הרוח על מחיר תיקון הנזקים. מה שאני עברתי בשבילו...
והיום יום השנה השישי לנישואינו והוא אלוהים יודע היכן. הוא בטח שכח. אולי הוא בכלל לא יחזור. ולמה אני בכלל בוכה?? כמו ילדה מטומטמת.
רעש פרסות. הדלת נפתח ודון קישוט שלי מדלג לעברי. בידו זר צנוניות, ראי אהובה זר ורדים מארץ רחוקה!
ואני מחייכת וכבר לא עצובה. נכון, הוא מין ציפור מוזרה אבל אלוהים במרומים, איזו אהבה!
|