"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
"העבודה היא חיינו, מכל דבר היא תצילנו"? – עוד הרהור קטן על משמעות החיים
אחרי הרהורים רבים, תוך כדי שתיית המון כוסות אספרסו ארוך ובליסת עוגת דבש, חשבתי שאולי ההגדרה שניתנה בתכנית על האושר למשמעות היא לא כל כך גרועה. אולי באמת משמעות היא מה שמוכנים לעבוד בשבילו קשה. אולי באמת הבעיה שלי היא שאני לא מוכנה לעבוד קשה בשביל כלום. אולי עצלנים נידונו לגיהינום עלי אדמות. ולמרות שהגיוני יותר שהעצלנות היא סימפטום לחוסר המשמעות התחלתי אפילו לקחת בחשבון שאולי העצלנות היא סיבה לחוסר המשמעות. אילו הייתי חרוצה יותר והייתי עובדת קשה המשמעות הייתה צפה ועולה. אבל כאן התעוררו מיד כל פעמוני האזהרה שבראשי: "המוסר הפרוטסטנטי!" צעק קול רם. ואמנם, ייתכן מאוד שההגדרה הזו מבוססת על מחקר שבו גילו קשר בין עבודה קשה לבין משמעות, אבל היכן נעשה המחקר הזה? האם ייתכן שהוא נעשה במדינות בהם שולטת רוח הקפיטליזם (גם אם הן סוציאליסטיות), שוובר כבר הראה שהיא קשורה קשר הדוק למוסר הפרוטסטנטי? האם היו מגיעים לאותה תוצאה אילו היו עושים את המחקר בטימבוקטו, שם אם הפועלים קיבלו את שכר יומם הם לא מופיעים לעבודה ביום המחרת? הייתכן שבטימבוקטו כולם מרגישים (או הרגישו בעבר לפני שהמוסר הפרוטסטנטי יובא גם עליהם על ידי המסיונרים) שהחיים חסרי משמעות?
|
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חופשי!
תודה שרלה.
בהחלט רעיון אצור איתך קשר מייד בתום החג - קיבלתי אתמול זימון לראיונות בשבוע הבא, לעב' בחיק הטבע, בואי נראה מה ואם יצא מזה משו.
תודה על התייחסותך מחממת לב קשישה.
גמחט לך ולכולם במיוחד לאושיות הפוסט
ענת.
אולי אקח אותך בתור מקור להשראה. מה את אומרת? מסכימה?
"לא יודעת עד כמה לסמוך על הטענה שלך שעבודה היא סימן שאנחנו בכיוון הנכון. אולי דווקא התחושה שלא עובדים, שהכל הולך בקלות, שהכל הוא כמו משחק, אולי אלו הם סימנים שאנחנו בכיוון הנכון? אני גם מעדיפה להסתמך על שמחה והתרגשות ורוחב לב בתור סימנים לכיוון הנכון, יותר מאשר על קנאה וחרדה. "
עם המילים האלו שלך
דה -ארטי
אני הכי מסכימה.
אפשר לארגן את זה גם בכרטיס שלך עם תמיכה וירטואלית. אין דבר העומד בפני הרצון, חוץ מהרצון
אני לא זוכרת זמן שלא הייתי עצלנית בבסיסי. יש זמנים שאני עושה דברים למרות העצלנות אבל אני זוכרת אותה אצלי מאז ומתמיד. גם את השאלה על המשמעות אני זוכרת אצלי מגיל צעיר מאוד (בהתחלה חיפשתי פתרונות אצל פסיכולוגים, אחר כך הלכתי ללמוד פילוסופיה, היום כבר הבנתי שאני לא אגלה את זה).
היום קראתי על לוח המודעות ב"בלו באס" בפרדס חנה (אגב, החומוסיה הכי טובה בארץ, לדעתי) מודעה ובה מחפשים רועה. רוצה שאתעניין???כן, כל כך נהנים ממנה בדרך כלל (אלה שיכולים ליהנות ממנה - וזה יתרון), ואז פתאום מתחילים לחשוב "אילו הייתי...", ואז פתאום מתחילים לחשוב שאולי זה לא בסדר סתם להתעצל, ואז מאבדים קצת את ההנאה, ואז העצלנות קצת מאבדת את המשמעות הראשונית שלה עבורנו.
אבל כמו שכתבתי בסיפא - "או שלא".. יכול להיות שכל זה בכלל לא קורה, או שדברים אחרים תופסים פתאום מקום חשוב ומשמעותי מאוד בחיינו... ואפשר להמשיך ולהמשיך.. אבל אסתפק בזה. מקווה שהובנתי...
זהבה
ומה עם תמיכה קבוצתית?
שיטת ה 12 steps. טובה לכל גמילה.
מה שבטוח - המעסיק יצא בנזק גדול
אני חולה על דובדבנים..
לקטוף דובדבנים נשמע בסדר.
בוודאי שבטח,
כל עב' שהיא לא כרוניקה ידועה מראש
שבאה מבחירה,
מבחינתי מוכנה עכשיו לנהל משתלה, חנות שאנטי, לנהל צימר, לרעות עיזים, לקטוף דובדבנים, וכו',
את מכירה במקרה קבוצה של "שואלים אנונימיים"?
זהו הבנתי את ה"באג", אמא שלי ואני לא שואלות. טוב אז טוב ונהנים.
אולי ענתי, גמילה משאלות. בלאו הכי אין תשובה.
את בטוחה שכיף גדול ועבודה הולכים ביחד?
מכירה את הגירסה הזו והיא בהחלט יותר הגיונית בעיני מהשנייה.
עבודה קשה היא הרגל!
מרגע שאוזננו נפקחות לשמיעה
משמיעים לנו מנטרה אחת ארוכה
לך אל הנמלה עצל
ואני אהבתי את ההמשך שאימי הוסיפה בילדותי
ראה דרכיה-ושב בצל
* את מוזמנת לקפוץ לתמונות צילמתי לך עכשיו !
עבדתי בתוכנית וויסקונסין הידועה,
עכשיו מחפשת עב' שיש בה כייף וראש גדול, בלי לתחום,
אם יש מישו, משהוא באיזור המרכז/ שרון שמחפש מישהיא שאין לה בעיית מרחק ושעות עב', ואנושית עד חררה,
אשמח
(-:
תודה יקירתי על האיחולים,
וכן אני מאמינה שאת הרוב אפשר לנתב מגיל מסויים, אחרי שיש לך ניסיון ומיומנויות ואת יודעת מי ומה את, לקחת את עצמך קדימה - אחרת.
אמא שלך נשמעת לי משו משו. אולי מי שיודע לשמוח בדברים הקטנים, אבל באמת לשמוח בהם, לא זקוק לשום משמעות אחרת. אני נהנית מדברים קטנים אבל במקביל כל הזמן עומדת גם מהצד ושואלת: רגע, אז בשביל מה זה טוב?
אני לא מאמינה שהכל אפשר לנתב, רק חלק. מאיזה עבודה התפטרת (אני תמיד מפרגנת למי שעוזבים עבודה)? ומה את מחפשת? מאחלת לך המון שמחה בדרך החדשה.
ואני אומרת, בואי נעזוב את כל המילים, ונתכנן את הביוגרפיה שלנו מחדש כפי שאנחנו רוצים, באופן בכלל לא פרוטסטנטי, לקום בבוקר לעב' שעושה לנו כייף, אם כבר צריך להתקיים מעב'
אני מממשת את זאת עכשיו, התפטרתי מעבודה ומחפשת עב' אחרת, נעימה יותר,
אפשא לנסות להפוך לימון ללימונדה באופן שהחיים לא יראו מנותבים פרוטסטנטית מראש.
אני חושבת שלגבי המשמעות, דווקא בגלל שהם היו ניצולי שואה
היתה בהם עייפות גדולה לחפש משמעות ואולי גם פחות מדי
אמונה שיש משמעות. את יודעת אבא שלי היה אגנוסטיק ושם
את נושא האלוהות כמוטל בספק, ומבחינתו :נולדים חיים ומתים.
אמא שלי למרות שלא האמינה ממש בחיים שלאחר המוות.
היא שאלה אותי כמה פעמים מה אני חושבת על זה. נראה לי
שהיא חשבה על זה מדי פעם. אך היתה מחוברת לדברים הקטנים והמשמחים.
שזה היה מדהים מבחינתי לראות את זה. בה בשעה שכבר בקושי
עלתה על המדרגות [קומה שניה] אבל קראה [הספר האחרון הרוזן ממונטה כריסטו]
ושמעה הרבה מוזיקה במערכת,את מוצרט ואת צ'ייקובסקי ונהנתה מזה.
זה כבר בחודשים האחרונים. וזה מאוד משמעותי אצלי
שהיא לא הרשתה לעצמה להתפס לפסימיזם בשום שלב.
קודם כל, פנינה, אני שמחה שהיית חרוצה וכתבת לי תגובה ארוכה ומושקעת.
אני מאוד מסכימה עם זה שחלק גדול מאוד הוא מולד ולי בהחלט היה ממי לרשת את העצלות (אמא היתה די עצלנית, לעומת זאת אבא היה חרוץ. אחותי ירשה בעניין הזה את התכונות של אבא ואני את אלו של אמא). לגבי היכולת לאושר אני גם יודעת שהמון מזה מולד והיכולת לשנות היא מזערית. ובמקרה הזה המזל שלי גרוע עוד יותר כי שני הורי לא בדיוק היו מאושרים, למרות שאמא ידעה להטביע את חוסר האושר בהמון הומור ואבא מכסה על זה בסוג של אקסטרווגצה הונגרית טיפוסית. מנגד, אני לא בטוחה ששאלת המשמעות בכלל הטרידה אותם, למרות שהם היו יוצאי שואה.
זה לא הוגן, עכשיו בגלל שאת התעצלת אני פחות מאושרת כי הייתי ממש שמחה לקרוא את מה שיש לך לכתוב על זה. תודה דניאלה.
ענתי
פה אני נאלצת להסכים עם התזה הגורסת שעבודה היא חלק משמעותי מהיכולת להיות מאושר.
פה גם נכנס העניין של "החומרים" אתם באת לעולם.
חריצות ועצלות הן תכונות מולדות, שכן ראיתי בבתים שבהם היו ויש הורים חרוצים ובלתי נילאים ועדין ילדים יכולים להיות עצלים,
אבל לא מפני שהעבודה עצמה מביאה אושר ,אלא שאם אתה טורח יותר ומתאמץ יותר בכל תחום ,
רמת הסיפוק והאושר עולים.
יש הרבה שמחה במאמץ.
יחד עם זאת הכרתי הרבה אנשים חרוצים שאינם מאושרים,
לכן הכוונה בעיני או לפחות כמו שבחיי: אינני נשואה, אין לי נכדים, אני לא עשירה ובכל זאת אני אדם שמח מאוד בחלקו.
אני יודעת שגם בעיתות קשים ,תמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה, ולכן זה משהו מולד. אך ללא ספק טרחתי לייצבו.
אלו החוויות שאני פוגשת, אנשים עם מסוגלות בסיסית להיות מאושרים ואנשים שהקיטורים והשכנוע העצמי שכך מתנהלים חייהם גורמים להם לאומללות.
אך לחיוניות הבסיסית באישיות יש מרכיב משמעותי,אי אפשר להתכחש לכך.
חיוניות ואהבת חיים הן תכונות מולדות והן עוזרות מאוד להיות מאושרים, אפילו ההוויה שלהן גורמת לאושר , כמו עונג מתחושת בריאות ואנרגיות.
אני זוכרת שלאימי כבר לא היתה אנרגיה וחיוניות .לקראת הסוף עדיין היא אמרה לי ,שהיא כל כך שמחה לקום בבוקר ולראות את השמים והנוף ולשמוע קונצרט, גם עם חצי מהתכונות שציינתי עדיין היה בה יכולת אושר.
אני גם נוטה יותר לכיוון הזה. רק מה, בשביל התכוונות צריך גם שתהיה איזשהי משמעות.
ואני דוקא קראתי את דיפק צ'ופרה
שמדבר על חוק המאמץ המזערי.
טוען שכול מה שנרצה נקבל על ידי התכווננות חזקה ועשיה ,אך לא קשה.
לפי דעתו ולפי חוקי היקום, תמיד היקום לטובתינו.
חומר למחשבה.
לא הבנתי מה את מגדירה כמחלה, את העצלנות?
ענת, אני מכירה את המחלה הזו, מתמכרים אליה ואז - בהדרגה מאבדים את המשמעות. או שלא...
אנרגיה התלהבות והרגשה שיש לך יעוד, הם לא סימנים לשום דרך, הם הדבר עצמו. אם יש לך אותם, אז כבר הגעת.
זה מה שאת מאחלת לעצמך, לא?
(איך אני יודעת? כי את מקנאה באנשים שיש להם את זה)
רגע רגע, אנרגיה, התלהבות ויעוד הם לא נרדפים למשמעות? אז איך קנאה בהם יכולה להיות סימפטום שאני בדרך הנכונה? אילו היתה לי אנרגיה, התלהבות והרגשה שיש לי ייעוד אז הייתי בדרך הנכונה.
יא מקשקשת בקומקום חביבה שכמותך,
"בראש ובראשונה אני מקנאה באלו שיש להם אנרגיה. אחר כך באים אלו שיש להם התלהבות. שלישיים הם אלו שמרגישים שיש להם יעוד."
ברור שאת יודעת מה את רוצה, את רוצה אנרגיה, התלהבות ויעוד. אחר כך קברת את זה ברשימה ארוכה של רעש לבן. בשביל שלא ישימו לב. שמנו לב. :-)
איזה תינוק? המים ריקים. סתם. כן, לפעמים קנאה היא אינדיקטור אבל לא תמיד אינדיקטור הכי אמין. אנשים לפעמים עושים דברים שהם בכלל לא רוצים רק כי לשכנים יש. נראה לי שבאותו פוסט נתתי את הכינוי קנאה למה שחשבתי שאני רוצה, אבל זה לא שאני מסתובבת באמת עם תחושה של קנאה. מה, באמת נראה לך שיש לי רגשות חזקים כלפי אלרגיה לקיווי?
רגע רגע, לא לזרוק את התינוק עם המים.
את בעצמך פירסמת פוסט על אנשים שאת מקנאה בהם, הם לא מייצגים דברים שהיית מאחלת לעצמך?
כמובן שקינאה הוא אינדיקטור לרצונות.
אני מכירה אותך כמחזיקה במוסר פרוטנסנטי נוקשה, אז אני לא יודעת עד כמה לסמוך על הטענה שלך שעבודה היא סימן שאנחנו בכיוון הנכון. אולי דווקא התחושה שלא עובדים, שהכל הולך בקלות, שהכל הוא כמו משחק, אולי אלו הם סימנים שאנחנו בכיוון הנכון? אני גם מעדיפה להסתמך על שמחה והתרגשות ורוחב לב בתור סימנים לכיוון הנכון, יותר מאשר על קנאה וחרדה.
אני חושבת שהעבודה הקשה היא הסמפטום ואל הדבר עצמו. היא סוג של אינדיקטור, אני כל כך רוצה את זה, וזה יסב לי תחושה כל כך טובה, שאני מוכן אפילו להתאמץ כדי שיהיה לי, כי החיים עם זה יותר טובים מהחיים בלי זה, גם אני צריך לוותר על העצלות. או משהו כזה. מהבחינה הזו, עבודה קשה, כמו קנאה וכמו חרדה, היא רק סימן שאנחנו בכיוון הנכון. (רק שעבודה קשה היא אינדיקטור חיובי, וקנאה אינדיקטור שלילי)
גלה לי!