אחרי הרהורים רבים, תוך כדי שתיית המון כוסות אספרסו ארוך ובליסת עוגת דבש, חשבתי שאולי ההגדרה שניתנה בתכנית על האושר למשמעות היא לא כל כך גרועה. אולי באמת משמעות היא מה שמוכנים לעבוד בשבילו קשה. אולי באמת הבעיה שלי היא שאני לא מוכנה לעבוד קשה בשביל כלום. אולי עצלנים נידונו לגיהינום עלי אדמות. ולמרות שהגיוני יותר שהעצלנות היא סימפטום לחוסר המשמעות התחלתי אפילו לקחת בחשבון שאולי העצלנות היא סיבה לחוסר המשמעות. אילו הייתי חרוצה יותר והייתי עובדת קשה המשמעות הייתה צפה ועולה. אבל כאן התעוררו מיד כל פעמוני האזהרה שבראשי: "המוסר הפרוטסטנטי!" צעק קול רם. ואמנם, ייתכן מאוד שההגדרה הזו מבוססת על מחקר שבו גילו קשר בין עבודה קשה לבין משמעות, אבל היכן נעשה המחקר הזה? האם ייתכן שהוא נעשה במדינות בהם שולטת רוח הקפיטליזם (גם אם הן סוציאליסטיות), שוובר כבר הראה שהיא קשורה קשר הדוק למוסר הפרוטסטנטי? האם היו מגיעים לאותה תוצאה אילו היו עושים את המחקר בטימבוקטו, שם אם הפועלים קיבלו את שכר יומם הם לא מופיעים לעבודה ביום המחרת? הייתכן שבטימבוקטו כולם מרגישים (או הרגישו בעבר לפני שהמוסר הפרוטסטנטי יובא גם עליהם על ידי המסיונרים) שהחיים חסרי משמעות?
|