"נעורים, נעורים, אין דבר מלבד נעורים".

זה קורה לפעמים, כשרואים סרט, קוראים ספר או שומעים שיר כשהאקורד והטקסט מתיישבים בדיוק נכון. מין אגרוף ישר לבטן שגם אם משמעותו לא ברורה מיד, העוצמה ניכרת מיידית.

אז מה יש במשפט הזה? ומה יש בנעורים שהופך אותם לשווים הצהרה שכזו?

האם זה האלמנט הכרונולוגי - ביולוגי? המרחק העצום מהמוות, שיא האון הגופני, ההורמונים המשתוללים, התחושה של נצחיות ואי פגיעות?

גם, אבל רק קצת.

אדם זוכה למות שלוש פעמים בחייו, אבל רק על פעם אחת הוא יכול להתאבל בעצמו.

המוות הראשון הוא המעבר מטבע לתרבות, התינוק שהופך לילד. הוא נולד חופשי ומשוחרר, ללא חוקים או עכבות, נענה לקול קריאתם של הדחפים והתשוקות. החינוך אל תוך החברה הורג את תודעתו הטבעית של היצור הזה ומבנה תודעה חדשה, כזו של חוקים, דחיית סיפוקים, מוסכמות ומודעות המוגדרת ע"י שפה. ככל שירצה, לא יוכל האדם לחזור להיות אותו יצור ראשוני שהיה בעת לידתו. לא רק שלא יוכל, גם לא יזכור לעולם כיצד היה אז, ולכן לא יתאבל על אובדנו, לפחות לא באופן מודע.

המוות השלישי הוא הסוף הביולוגי של החיים, וככל שידוע לנו קצת קשה בסיטואציה הזו להתאבל על עצמך... אלא אם מישהו חווה משהו אחר, ופשוט לא חזר לספר לנו...

מה שמשאיר אותנו עם המוות השני.

למה גברים מבוגרים נוטים להימשך לנשים צעירות? התשובה הכי שטחית תהיה לציין את החזה הזקור, הגוף המהודק וההתרגשות הגופנית הנלווית. זה אפילו לא קצה הקרחון. הם נמשכים כמו פרפרים לאש שהיא כוח החיים של הנעורים. העוצמה של הרגע שבו הכל עוד אפשרי, שאנחנו יכולים להיות כל מה שאי פעם נחלום, שאנחנו מיוחדים ונותיר את חותמנו על העולם וכולם עוד יישמעו עלינו! רגע של תקווה טהורה ותכניות חסרות גבולות לפני שהחיים ניפצו את הבועה.

זהו כוחם הטהור והמזוקק של הנעורים, כוח שמרגע שאבד אינו ניתן לשחזור. היכולת להאמין למה שאמא תמיד אמרה, שנוכל להיות כל מה שנרצה, היכולת הזו נגנזת לתוך ההתפכחות של הבגרות. כי אנחנו לא כאלה מיוחדים, ויש סביבנו אין ספור מגבלות, ולא נהיה כל מה שאנחנו רוצים. למעשה, סביר להניח ש - נמצא עבודה \ נתחתן \ נקים משפחה \ נקטר על העבודה \ אישה \ משפחה \ נקנה בית (וההמשך צפוי).

ואם אי פעם יעוף לתוך מסלול חיינו הבוגרים גוף שאשליית הנעורים עוד מפעמת בו, נצמד אליו וכמו ערפדים נשאב ממנו את כוח החיים. ולכן נשים צעירות, במיוחד בגיל אוניברסיטה, הן כל כך מושכות. כי הניצוץ של האופק הפתוח עוד מהבהב בעין. וכשהוא כבה, זהו המוות השני, ועליו אנחנו יכולים להתאבל.

כיצד קוראים לאבל הזה? נוסטלגיה.

אני מסוגל לראות את "טופ גאן" ו-"ריקוד מושחת" כל פעם מחדש. לשמוע את אלפאויל שרים "Forever young" בפעם המיליון וכמעט לבכות מהתרגשות מול הופעת איחוד של א-הא לפני שנתיים במופע למען אפריקה (מורטון האקט נראה טוב כמעט כמו בפוסטר המצורף של מעריב לנוער...)

כי שנות ה-80 הן הנעורים שלי, והדימויים שנצרבו במי שהייתי אז תמיד יזכירו לי את האובדן. זו בדיוק הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים לשקוע בנוסטלגיה, כמו במפגש יום שנה לזכר מי שנפטר כשכולם מעלים את מיטב סיפוריו. כי מי שהיינו אז איננו עוד ולא ישוב עוד לעולם.