א.      במונחי התיאוריה
של פסטינגר, הלקוחה מתחום הפסיכולוגיה החברתית- גילי לא מצליחה להתרכז בקריאת העיתון בעקבות תחושת הדיסוננס
הקוגניטיבי שמתעוררת בה עקב התנגשותן של שתי קוגניציות זו בזו. גילי חשה תחושה של
חוסר נוחות ואי נעימות כיוון שקיימת סתירה בין התנהגותה לבין אמונותיה ועמדותיה.
מחד גיסא, חשה גילי שהיא אדם המתחשב בזולת ואחת הדרכים בה אמונה זו עשויה לבוא
לידי ביטוי היא פינוי מקום באוטובוס לאנשים קשישים. אולם, מאידך גיסא, גילי לא
פעלה באופן זה, ככל הנראה עקב עייפות ואי הלימה זו הביאה אותה למצב של מתח –
דיסוננס קוגניטיבי. 

במקרה של גילי, תחושת הדיסוננס עלולה להתעורר
כתוצאה משתי סיבות עיקריות. ייתכן ומדובר בחוסר עקיבות בין הדעות הכלליות שלה לבין
דעותיה הספציפיות. כאמור, היות וגילי רואה את עצמה אדם המתחשב בזולתו, סביר להניח
שהתנהגותה בדרך כלל תומכת באמונה זו, אולם במקרה הספציפי הזה, מתנהגת גילי באופן
המנוגד לאמונתה חשוב: אין לראות את הדיסוננס שגילי חווה
כסתירה בין העמדות שלה למוסכמות החברתיות. זאת מפני שהיא רואה את עצמה כאדם מתחשב
בזולת-כלומר, היא מחזיקה באמונה שהיא עוזרת לאנשים (ללא קשר למוסכמות החברתיות).
לכן היא חווה את הדיסוננס: היא התפיסה העצמית שלה לא עקבית עם ההתנהגות שהיא
מפגינה.

ב.      ישנן כמה דרכים
שיאפשרו לגילי להפחית את החוויה של חוסר עקביות הכרתית:

1.      
שינוי אחד המרכיבים ההכרתיים. מפני שלא ניתן לשנות את ההתנהגות (היא כבר נעשתה ואין דרך לשנות
אותה, גילי המשיכה לשבת וניסתה לקרוא את העיתון), אפשר לשנות עמדה. גילי
יכולה לומר לעצמה: אני כנראה, לא אדם מתחשב בזולת, אם אני ממשיכה לשבת כאשר עומד
לידי אדם מבוגר. הפתרון הזה הוא לא ממש סביר.

2.      
פתרון אפשרי אחר זה למצוא עמדה מפשרת אשר תגשר בין 2
עמדות סותרות ("אני אדם מתחשב" ו"אני המשכתי לשבת ולקרוא עיתון ליד
אדם קשיש ולא נתתי לו לשבת"). גילי יכולה לאמץ לעצמה עמדה "צריך לעזור
לזולת בתנאי שזה לא פוגע בך".  היות והיא
מאוד עייפה ונורא חם לה, היא מרגישה שאם היא תקום-זה יפגע בה.  יחד עם זאת. זה מאפשר לה עדיין לראות את עצמה כאדם
מתחשב בזולת-בהתאם לעמדה החדשה (המפשרת) שהיא אימצה לעצמה. כאן מאוד חשוב לבדוק שהעמדה המפשרת שאתם מציעים אכן מגשרת בין 2
העמדות הסותרות.

3.      
שינוי משקל של אחת הקוגניציות:  גילי יכולה לשנות את המשקל (לייחס פחות חשיבות) לעובדה
שהיא המשיכה לשבת. היא יכולה לומר לעצמה "נכון, המשכתי לשבת, אבל זה לא אומר
כלום. זה סה"כ פעם אחת שלא קמתי ולא נתתי לאדם מבוגר לשבת. זה לא מה שהופך
אותי לאדם לא מתחשב בזולת". כך גילי מפחיתה מהחשיבות של אחת הקוגניציות
שנמצאת בסתירה עם קוגניציה אחרת (העובדה שהיא המשיכה לשבת והתפיסה העצמית שלה שהיא
עוזרת לזולת) ומגיע למצב של איזון הכרתי. כאן מאוד חשוב
לבדוק מהי הקוגניציה שאתם מציעים לשנות את חשיבותה ואם זה אכן פותר את הדיסוננס.