זה מן יום כזה שהכל קורה בבת אחת ובעצם לא קרה כלום. זה היום האחרון של הקיץ או יומו הראשון של הסתו, איך שבא לכם. העונות מתחלפות, השמיים מאפירים וכבר חוויתי את היורה פעם או פעמיים בשבוע האחרון. הנסיך שלי כבר מאופסן במיטה אחרי סיפור לילה טוב. חזרנו מהקלינאית. אני קצת שבור, עטפתי את הילד שלי בחיבוק כזה גדול ונשברתי. ארוחת ערב בנגיעות של שוקו לחמנייה וגמד, מקלחת זריזה, כמה משחקים במחשב ולמיטה. עכשיו אפשר לבכות בשקט.

אפצח ואומר שעל כל שש פלוס שנותיי כאבא, אין ממש בית ספר או איזשהו מוסד מוסכם על ידי המועצה להסמכת הורים. כלומר, אין שום גוף בר קיימא שמסמיך אותך בלהיות הורה, אבא במקרה שלי, ועוד גרוש גזעי עם תעודות. זה הכל עניין של ניסוי וטעייה? או אולי של ניסוי ותהייה? אין איזו חלוקה ברורה שאני לפחות חתום עליה, על כל מה שקשור בשלבי התפתחות כאלה או אחרים. ומה זה באמת אומר מגיל שלוש ומעלה? איפה, איפה הטבלה הזו של 'פישר פרייס' שמחלקת את הגילאים לשלבים? את זה אני מכיר. איפה הטבלה ההתפתחותית הזו שיודעת להסביר כל כך טוב מה לבן, מה שחור או מה אפור? איפה מקבלים את התעודה הזו של 'אבא מוסמך'? כי תעודת גירושין דווקא כן קיבלתי. מה זה ציון עובר להורה? והאם התעודה תקפה גם בילד השני או שצריך לגשת לקונסוליה ולחדש?

רגע, ואם הילד שלי אוטיסט? אוטיסט?! "טוב תראה אדוני, אוטיסטים זה לא כאן, זה בקמפוס מעבר לגשר, אבל אני חושב שהם בחופש כרגע, יחזרו אחרי החגים. נו אתה יודע איך זה. יש טפסים שם בתאים ליד השער, תיקחו תמלאו - הכל שם. נדמה לי שיש שם גם עיפרון והוא קשור עם חוט, יש לי מחדד אם אתה צריך."

האיש האפור שם אצלי מבפנים כמו מבכה את הציניות ומבקש ממני להתנסח אולי טיפה יותר בזהירות. עזוב, באמת. אוטיסט זו באמת מילה מרתיעה. אתה יכול לטעון על לקות תקשורתית, אתה יכול לנסות פי.די.די, וגם לקנח בנוס בסוף. אתה יכול להגיד אולי תפקוד בינוני, גבוה או נמוך, אבל את הנמוך אז תוכל רק להגיד בשקט? תודה על שיתוף הפעולה. "פשוט תקיפו בעיגול איפה שהוא עושה הרבה כאלה ואיפה שפחות. כן ממש לפי המספרים -אחד זה לעיתים קרובות מאוד וחמש זה לעיתים רחוקות מאוד". אהה. ישיבת צוות והטפסים עוברים לידיהם האמונות של אנשי המקצוע. ביחד מגדירים מטרות. הם כולם מקסימים באמת.

על מה כדאי שנעבוד השנה? מממ... אולי נמתן קצת את נפנופי הידיים? אולי ננסה ללמד אותו שרעש שעושה משאית הוא בעצם רעש שעושה משאית? מה עם אוכל? כן כן, שיאכל דברים שהוא פחות רגיל אליהם נכון. נגיד לא רק צ'יפס וכוכבים וביצי שוקולד. מה עם הקפיצות שלו? חופשי, טפלו טפלו, באמת. מה עם הבנת זמנים? כאילו מתי מחר? מחר?! מחר זה כשקמים בבוקר לא? ומתי זה אתמול? אתמול זה כשאבא לקח אותו לספארי. ואחר כך? אחר כך נראה. את החיוך שלו אתם משאירים נכון? אני די אוהב את החיוך שלו אז אם אפשר... בטח בטח, אל תדאג.

ארוחת החג והם שואלים שוב איך בגן. על התוכניות, על השיטות, על השעות, על הטיפולים, על כמה ועל למה, על איך ומתי, ושזה הרבה שעות גן, ושכנראה אנחנו באמת עושים הכל. נו ואחר כך? אחר כך נראה. כן אבל אחר כך הוא יוכל להשתלב בכיתה רגילה נכון? אחר כך נראה. כן אבל מה הם אומרים? יש סיכוי כזה? הוא יישתלב? הוא יירטב? הוא עדיין יהיה עם סייעת? אחר כך, אחר כך. טוב אבל הוא יותר מדבר קצת נכון? והוא כזה ילד יפה (טפו טפו). שמע והוא ממש שר ורוקד כמו כולם, אפילו הוא! תמיד בא לי לענות שבאמת מי היה מאמין, הוא אפילו יודע להדליק נר של חנוכה ולשיר את הקושיות של פסח.

"אבא!" צעקת לי היום כשבאתי לקחת אותך, עם החיוך על הנדנדה. ואפילו אכלת את הקציצה שלך בארוחת הצהריים. בדרך הביתה הסתכלת על כל העננים ששטו בשמיים כמו מהופנט. שאלתי אותך באיזה צבע הם, וענית לי שהם לבנים. רק אני כנראה הסתכלתי על האפורים. מייחל לאיזו פעם אחת מזוינת שלא תפסיק לזיין לי ת'שכל כל הדרך מהגן ועד שנגיע הביתה. מת להגיד לך פעם אחת לשתוק. אבל אתה יושב שם מאחורה באוטו, מחויך בכיסא שלך, בוהה בעננים ושותק. על מה אתה חושב שם ילד? אם רק הייתי יכול לחבק אותך דרך המראה, הלוואי שתבין פעם. לפעמים זה נראה שאתה לא תמיד מבין, קצת קשה לך להסביר וזה מתבלבל לך. כולם אומרים שאתה מבין הכל. אז למה אבא שלך בוכה כשהוא כותב את זה? למה זה לא נראה ככה כל הלפעמים הזה? למה יש לפעמים כאלה ולפעמים אחרים? אה, שטויות נקיף בעיגול. זה מן יום כזה היום.

יש גם ימים כאלה, אפורים. אתה איתי אבל אני לא יודע באמת כמה אתה איתי. כמה טוב לך באמת? ואיך אפשר למדוד את זה? אתה שובר את השיניים שם אצל הקלינאית וכל פעם אני נשבר רק מלראות אותך ככה. תעזבו כבר ת'ילד תוותרו לו. אבל אסור. במקום זה אני קשוח איתך ודורש לקבל תשובות. אתה עונה, ואתה עונה בשנינות שלך ובחכמה האצילית הזו שלך. אבל אז אני בוכה בלילה, לא תמיד עם דמעות אבל עם המון דאגה. אחר כך, אחר כך. לפני יומיים היינו בספארי וכמה שהיית מאושר מלראות שם את כל החיות. רק אני ואתה - פאקינג בונדינג! אתה יושב עליי בכסא הנהג, והנה היען, וההיפו, והצבי והג'ירפה. ואתה צוחק כל פעם מחדש שהיען דופק על החלון, או שהברווזים שם עפים מעל גבם של ההיפופוטמים. ועכשיו כאן אצל הקלינאית, אתה בקושי מצליח לענות על שאלות בסיסיות, לא כי אתה לא מבין, כי אתה קצת בעולם שלך. זה יום של לפעמים מהסוג הזה. 

פתאום אמא שלך מסמסת. היא אומרת שהיא קבעה תור לאיזו סריקה שחשבנו לעשות לך. אתה צריך לישון בסריקה, כי ימדדו לך את הגלים במוח. הנוירולוגית המליצה. זה כמובן הזכיר לי כמה שהייתי חייב לרוץ איתך אז לנויורולגית, אבל רגע תנו לי לגמור עם הקלינאית. בסוף נגמר הטיפול, היד שלך בשלי ואנחנו הולכים לאוטו. אני מתפלל שלא תכסה שוב את האוזניים מהרעש של הרחוב, מזל שיש לך ציור ביד אחד ואותי ביד השנייה. מזל שיש לי אותך נקודה. לפעמים זה הכל אפור אתה מבין? אתה בטוח מבין. אבא שלך לא טיפוס של אפור. אני דווקא יותר נוטה לגוונים של שחור או לבן. היום אני בתפקיד אבא, לא תמיד. לפעמים. 

אין נוסחה מנצחת בלגדל ילד כנראה, ובטח שאין נוסחה מנצחת בלגדל אותך. יש ימים כאלה אפורים קצת. אני לא טוב עם אפור. אפילו רציתי לכתוב לגננות שלך היום משהו קצת יותר רציני ומקיף מאשר המושג 'תאור קצר של הילד' כמו בטפסים שם שאני ואמא שלך היינו צריכים להקיף בעיגול. קצת נמאס לי מכל השאלות, מכל אלה שדואגים, מכל אלה של 'מה יהיה'. אז עיגולים ומקיפים ולפעמים זה טוב ולפעמים לא.

לא מזמן החכם ניסה לאמוד איתי על ההבדלים שבין ציפייה לתקווה. תקוות של ציפייה או ציפיות של תקווה? אף פעם לא נדע באמת. אין כאן שום מדע ושום טבלה. ברגע שייפתח שם בית הספר להורים, תחפשו אותי בספרייה. הלכתי לקרוא למלאך שלי סיפור לילה טוב ואז הגנבתי אותו בחשאי למיטה שלי, ולו רק בשביל לראות אותו מחייך את החיוך המקסים הזה שלו בבוקר, כי ככה זה כשאתה כל כך אוהב את הילד שלך.

מצטער, כנראה שלא הייתי בשיעור הזה.

עמית