הזמן עמד כשעון שנדם,

החושך ממלא עד גדותיו,

הוא עדיין יפה עד כאב,

אך איננו.

החושך עוטף את נשמתו,

עתה הוא נח על משכבו

ללא כאב, שקטה הנפש,

בקשתי רחמים

עליך

עלי

עלינו,

ואני ספונה בחדרי,

חושבת על מילותיך

שמנקרות במוחי,

כמו צוואה שהשארת לי

המשיכי,הנצי כפרח,

לו ידעת,לו ידעת,

שאני בדרכי

בקצב שלי.