כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי - פוסטים 4,5 - החטא ועונשו ?

    80 תגובות   יום שלישי, 22/9/09, 09:03

    סליחה ומחילה מיקיריי חבריי ומכריי באשר הם. פוסט זה עולה מחדש עבור שותפי מסע חדשים ומוקדש בימים הנוראים הללו לכולנו באהבה,  

    דרור

     ***

    ...בכתה ז' אני מואשם בהנהגת 'בריחה המונית' של כל שכבת כתות ז' אל משחקי המכביה שנערכו אז מול שטח מגרשיי התערוכה הישנים שבנמל תל אביב.מורתי הנערצת להתעמלות שהייתה אתלטית שוברת שיאים, נדמה לי שהתחרתה שם, לא אני חושב שהייתה בהפועל בכלל, או שהייתה מאמנת כבר אולי תלמידה משלנו התחרתה. 

    לא עזר לי ההסבר להורי שזו שטות להאשים אותי בהנהגת הבריחה, כי כל השכבות העריצו את המורה 'האלופה' האהובה 'שכולם ביקשו ללכת בצורה מאורגנת וסורבו ולכן ברחו לראות אותה'. אבל מורים שראו בי מנהיג, כך ראו ולא עזר לי כל הסבר. 

    שוב, חטפתי מכות רצח כי כבר התחשבנו איתי גם על בריחות מהשעורים לים. בהחלט שובב, שובב גדול. הים היה ונשאר עבורי כל היקום, מלא השראה, מקום נרחב למשחקי דמיון. לפנטסיה ללא גבול, אופק שאינו מסתיים לעולם. כל המרחב הזה כמחבוא היה לי.

    שם הייתי מתנסה בעישון סיגריות 'חופשי'. סיגריות 'רונדו', 10 יחידות בקופסא צרה, בצבעי כחול כהה ולבן. בים הרגשתי מצוין. כי בים נזרקתי לעצמאות ראשונה, לאחריות לגורלי. אל המים המלוחים בפעם הראשונה בחיי, ממש נזרקתי. אבי לקח אותי 'לעומק אחרי הגלים' לימד אותי לראשונה שיש לי משקל בכלל ושאני יכול לו ויכול בכלל.  

    למדתי לשחות. למדתי לצוף על הגב, לנוח. כבן 3 למדתי לעמוד על חסק'ה 'ביציאה' אל מעבר משברי הגלים, לעומק. למדתי לאחוז במשוט ולעמוד 'זקוף בגמישות', לחוש את תנועת הסירה על הגלים ועימה להגמיש ברכיים, ולעמוד איתן ומשוט ארוך ממני פי חמש וכבד כמעט כמשקלי, בידיי.

    מקצה הזיכרון הרחוק ביותר שלי, אני מרגיש ביבשה הרבה יותר טוב. טוב לי יותר כצייר, 'כאומן קטן' מוכשר. בים הייתי 'שחיין קטן', 'צוללן קטן' ו 'מתעמל קטן' כי ידעתי גם לעמוד על הראש. גיבור בעיני שלי, הייתי כ 'שייט קטן' היודע לעמוד ביציבות על חסק'ה ולהחזיק משוט ענק בשתי ידיי, יוצא לעומק עם אבא שלי, החותר בכוח רב מאחוריי, ו כ ו ל ם מסתכלים על הענק הזה, למעלה ממטר תשעים גובהו ובקנאה בי, או אפילו בהערצה. 

    כי לראות 'קטן כזה העומד כך 'ביציאה' אל 'מול גלי הים' הגבוהים, המשברים המתגברים', זה מפתיע. כך בגיל צעיר מאד, קטנטן כזה עם פוני קצר על המצח, שחיתי בים עם אבי אל העומק רחוק ממש ק"מ ויותר, כשאימי בחוף כועסת עליו ומודאגת. אבל אבי רץ איתי יחד, קופצים יחד אל מעל הגלים ולתוכם ככל שגדולים הם.

    שוחים וצוללים תחת משברים קטנים וגדולים ועוברים אותם. בעומק שקט. שם, נשכבים היינו על הגב, שומעים נשימותינו כשאוזננו מלאות מי ים. אבא שלי, אחי ואני ולימים גם אחיי הקטנים. אבא היה תמיד חבר של כולם. גם של כל המצילים בחוף והם, היו חברים שלנו ואהבו לקחת אותנו על החסק'ה שלהם ולתת לנו לחתור חינם. 

    לא כל תלמידיי כתה ו' שלי שחיינים, למרות שכולנו למדנו שחייה בבריכות של הכפר הירוק, ו-'בגלי גיל', אליהן נסענו בקיץ כשעורי התעמלות. כך היה עד שהקימו אצלנו ברמת אביב את הבריכה הלימודית מול מוזיאון הארץ. בן שלוש עשרה בכתה ז', הייתי כבר שחיין 'סקציה' 'בברית מכבים עתיד' בסגנון 'חזה'.

    גם התמחתי בקפיצה ממקפצה נמוכה וגבוהה ב 'בריכת גורדון', שם היו מי ים מלוחים עמוקים וקרים. לשחות, היה הרבה יותר קל בבריכת גורדון כמובן, כי הציפה במי ים מלוחים טובה. גם לא היה ריח וטעם של כלור.היו מספרים אז, שהמים מוחלפים כל הזמן במי ים טריים.

    להבדיל בבריכות השחייה המים, מי שתייה רגילים מחוטים וריח הכלור היה כבד. לבריכות המים המתוקים, נמשכו לשתות מה לעשות?!-, גם חרקים גדולים ומפחידים כמו 'הליקופטרים' (שפיריות), צרעות ודבורים גדולים אלה היוו עבור רבים אתגר נוסף.       

    ***    

    ברחתי מבית הספר כי לא עשיתי שעורי בית. ההערות להורים שלי מילאו את 'מחברת הקשר' שמלאה הייתה בחתימותיי שלי במקום הוריי. התחלתי לזייף כי לא הספקתי ולא רציתי להסתבך. המשכתי וזייפתי מרוב פחד מאבי וממכות הרצח שלו.

    בים הייתי נרגע מהלחץ. דוחה את המכות שאחטוף אל היום הבא. 'חוץ מזה', הייתי מתנחם, חותר בחסק'ה בלי כסף כי המצילים חברים שלי. אבל, לא היה שווה את זה.

    קראו להוריי אל מנהל בית הספר וזה בה בטענות 'שההערות לא ממש עוזרות'..., 'הוא (אני) לא נמצא בכתה כבר שבועות'...,  וואהו, המכות שחטפתי.

    חגורת עור אזרחית הייתה עדיפה על חגורה צבאית שאמצעה אבזם נחושת, נוסף לשניים בחזית. מקלות עץ של מטאטא, שבאחת פגע בקיר ונשבר, הוחלף במקל של מגב... 'מקל אבק' עשוי קנה חזרן גמיש, עטור נוצות צבעוניות, שרוב צבעיהן היה גם על כל גופי.

    המקל הדק הזה, גם שורק לפני כל הצלפה ואני, צורח ובורח. בין הרהיטים אני נחבא והוא אחרי ברדיפה, משיג אותי ושואג : "אני אראה לך לזייף!  אני אראה לך לא ללמוד!  אתה תזכור אצלי את היום הזה! 

    למי אני עובד כמו חמור? למי אני קונה ספרים ומחברות? אתה לא קורא! אתה לא לומד!"...  

    לכל נושא הצלפות משלו וסטירות כף יד ענקית עם טבעת זהב, "אתה עוד בוכה? שתוק, שלא תעיז לבכות!... היית צריך להיזהר לפני, ללמוד"... משתנק, נחנק מבכי בלום.

    משתעל ואימי כבר צורחת אל אבי, "די... השתגעת? עצור, אתה הורג אותו!"...

    רצה אחריו קוראת אליו ומנסה לקחת מידיו את הכלי התורן, "די, די, אתה תהרוג אותו, מספיק".

    הוא שחור מכעס ושואג עליי, "סת'כל עליי, סת'כל עליי לעזאזל איתך! תברח עוד פעם? תזייף עוד פעם?"... 

    ואני מרים מבט מבועת למעלה, מנסה להביט אל עיניו הכחולות מאפירות כפלדה ובורקות.

    מתנשם ונושף כאילו נקרע לרגע מיריב בזירת קרב על חייו. חוזר ומאיים, מזנק אליי ונוחת לפניי, מכה ברגלו הימנית קדימה כמסתער על אויב שוב ושוב..., אני..., אני כבר לא חשוב. 

    הכל שורף ובוער. אני לא נושם טוב, משתנק ומשתעל ומנסה להשתלט על הנשימה שלי. כואב לי בצד נורא, וביד גם ובמיוחד. אימי מנסה להרים אותי מרצפת הסלון, להוציא אותי מפינת החדר, בין הפסנתר לספרייה הגדולה. אני לא יכול לקום, לא יכול לנשום. אבל אסור לי לבכות, כי ימשכו המכות ואני עוצר בכיי ומשתנק, כי כואב לי נורא בצד וביד והכל שורף ואני לא רואה. עיניי נעצמות. עפעפיי מתנפחים. אני רוטט וחרש מיילל...   

    ***

    בזמנהוף (חדר מיון), שאלה האחות את אימי, "מה הפעם?" "נפל מקומה שנייה בבניין שבונים מול הבית. נס, מזל שיצא רק כך" שיקרה. אני רואה מבעד ריסיי דרך דמעותיי את מבטה הבוחן אותי ושפתיה המרעידות. 

    האחות קוראת לרופא, "ד"ר!" הם באים ומסתכלים בי כמו על פלא ששרד. האחות מימין מלטפת לי את הראש הנפוח, מכאיבה לי נורא. האחות השנייה משמאל, מניחה עליי בדים עם משחה וריח רע ועיניי עצומות. גודלן כתפוח. אני רואה דרך חריץ צר ומטושטש מדמע. 

    שני רופאים מדברים עם אמי והיא יישובה שם, מביטה עליי ושותה כוס מים. בידה של אחות בד גזה רטוב, המכסה על פני וריח 'אתר' חזק ורע עולה באפי ואני נרדם.

    התעוררתי כשאימי לידי שואלת, "איך אתה מרגיש ?" אני לא עונה.   

    מה יכולתי לומר לה, מה?!-, לא עניתי.

    בקושי קמתי מסתובב כבורג, גונח מכאב בצלעותיי. תחבושת גדולה על גופי הכואב והכל שורף. סדקים בצלעות וכולי סימנים שורפים, פסים נפוחים, דקים בצבעי אדום צהוב וכחול. בערב, כבר היו בצבעי נוצות מקל החזרן.  

    ידי חבושה גבס לבן וריחו כריח בד ערבי מרוח משחת הלבנה לציור שמן, וצבעו הבוהק מגרה אותי לצייר ציור בשחור לבן. משהו בסגנון הרוגליף מצרי עם שורות עבדים מוכים מעליהם קלגסים עם שוטים. מאוחר בלילה אבי חזר מיום עבודה והתיישב על המיטה לצידי. דיבר בשקט, לאט.

    "אתה צריך ללמוד" אמר. לא זוכר מה עוד אמר, רק איך. לא חזרתי לבית הספר. לא 'יצאתי' לשכונה. עד שכל הצבעים הפכו תכלת בהיר מאד ואז גם יכולתי לדבר בפחות כאב בצלעות. לצחוק לא יכולתי. 

    בכל הימים האלה, ישב איתי יום יום, ולימד אותי את חומרי הלימוד של כתה ז' בכל המקצועות. נבחנתי במיוחד. בכולם קיבלתי מצוין. זה היה התנאי. עליתי לכתה ח'.      
     

    ***

    ילד מוכה לא בהכרח אב מכה...

    (המשך בפוסט 5)

    לנוחיותך

    פוסט 5

    ***

    ...אותו קיץ, חזרתי מבית הספר חושב 'היום תורי להכין ארוחת צהרים לאחיי ולי, וגם תורי לנקות אחריי ולרחוץ כלים'. אני 'עושה פירה'. ממעך תפוחי אדמה, כאלה שבושלו אתמול בערב וחיממתי אותם עכשיו. 

    אולי בעצם כמו ברוב המקרים שאני זוכר, קילפתי תפו"א, חותך אותם לרבעים, שוטף במי ברז מכניס בסיר לחץ עם מעט מים וכפית מלח. בישול מהיר כחצי שעה בערך.

    רטוריקה של שנים, 'עשר דקות עד שיוצאים אדים מהפקק המורם, סוגר ומחכה שייצאו שוב אדים. מרגע זה, מחכה עוד רבע שעה עם קפיץ הפקק, סגור. סוגר גז. בזהירות, מוריד את הסיר לכיור תחת זרם מים קרים, משווים לחצים. לאחר דקה, פותח את הפקק הקפיצי, לשחרור לחץ לפני שאפתח את המכסה.   המכסה במקומו וסביבו חריץ פתוח, להוצאת מים שנותרו בו, משאיר מעט מים. מצרף קוביית מרגרינה פרווה, ממעך היטב ומפזר כף פתיתי בצל מטוגן ומניח את הסיר על 'לוח עץ' על שולחן האוכל'. זהו, מוכן לאכילה. מוציא מהמקרר מלפפונים במלח. לאחי הגדול בחומץ.

    את השניצלים שאמא הכינה אתמול בערב וקנקן מים קרים. פורס לחם שחור ומניח הכל על השולחן. אם יש, אז גם צנצנת קטשופ 'עסיס' וחרדל 'תלמה'. אחרי שכולם אכלו, אני לא יודע למה, אך במקום לנקות יצאתי לדבר אם חברים. מדבר לדבר, הלכתי וחזרתי אחר הצהרים.

    אני רואה את 'התיק של אבא' בחדרו על הרצפה. אבא נח בחצר, ישן על 'כסא נוח'..., 'וואהו הוא חזר מוקדם..., צ'..., עוד פעם מכות' חשבתי ופחד עז תקף אותי. 

    אינסטינקטיבית בשקט יצאתי על בהונות רגליי, צועד לאחור החוצה. צעדתי במהירות ברחוב, מתרחק מהבית ובראשי מתגלגלות המחשבות ומתגבשות למילים, מקבלות גוון ברור 'אני לא חוזר, אני בורח. אני בורח מהבית! הסתובבתי 'בצרכניה השיתופית' דוחף עגלה מקרטעת ורק סל מתכת אחד מלא. סל שני, תולה מעליו ומתמלא גם הוא.

    הכל קופסאות שימורים המכילות כל מה שהכרתי טוב מאד מטיולי הקמפינג המשפחתיים. קופסאות סרדינים, שעועית במיץ עגבנית, תירס, אפונה, קציץ בשר של ריכרד לוי, קופסאות שימורים עם נקניקיות תרכיז. וופלים, ביסקוויטים נרות וגפרורים.

    עם כל אלה אני עומד בקופה לעריכת חשבון, עליו אני 'חותם באישור' כהרגלי. יוצא משם, דוחף עגלה ועולה אל שביל האספלט. משם עולה על מדרגות אל השביל המרוצף ועד לחדר הזבל של 'הבלוק', הבניין מול הבניין של רוזן מהכיתה שלי ומתפלל שלא יראו אותי, כי יתחילו לדבר איתי בקול ואני הרי מתכוון לחמוק ולהסתתר. 

    משם אני מתקדם ויוצא אל הסבך, גורר ומטפס אל סוללת העפר מערבה, עליה עובר כביש דו מסלולי חיפה תל אביב מצפון לדרום וההפך, ללא אי תנועה. שם אני חוצה במהירות את הכביש הסואן, יורד את סוללת העפר שלאורך צוק הכורכר עליו נמצאת חורבת בית ערבי.

    כהרגלי במקום, אני עולה אל השביל המוביל אל הבית ההרוס, מעליו הציבו לא מכבר פרסומת. סמל גדול מואר בניאון כחול של חברת 'דלק' בדיוק מעל לקשתות מבנה באר המים היבשה, שבחורבת הבית ההרוס. לשם אני גורר את כל המטען, חורץ תלמים באדמה. הגלגלים הקטנים שממילא בקושי מתפקדים, כאן בחול הם חסרי תועלת.

    אני עולה אל קומתו השנייה של הבית, על מדרגות ברזל תלויות ומתנדנדות. מחוברות הן רק למעלה בקצה ומנותקות מבסיסן. שנים שאסור לעלות אל המבנה 'המסוכן המיועד להריסה', שננטש מאז מלחמת השחרור. סביב, סבך גדול ומאחור במערב, דיר כבשים ועץ 'דומים' ענק. חוץ ממני, מרון יעקובי ומיגאל וובוליצקי, אף אחד לא יודע על המקום הסודי שלנו, כאן מעל הבאר עם העטלפים המפחידה.

    ברחתי מהבית כי פחדתי פחד מוות מהמכות של אבי. אני זוכר כל צריבת הצלפה כל צלע שבורה. הפעם לא 'סידרתי ורחצתי כלים מיד אחרי האוכל' זה מספיק שאחטוף שוב. יצאתי ולקחתי איתי סכין קצבים גדולה ורחבה עם ידית יצוקה בצבע כתום ופותחן קופסאות שימורים. 'אני חייב להישאר כמה לילות רחוק מהבית' חשבתי, הוא כבר הזהיר אותנו כמה פעמים לא לצאת לפני שניקינו ועשינו שעורים, ובטח לא לפני שעה ארבע.

    "מתי פתחת ספר, מתי?'"שאל בכעס וצעקה. "אם גמרת ואין לך שעורים, תקרא!" קבע בכעס. ואני, לא רק שלא ניקיתי הפעם 'מיד אחרי האוכל', גם יצאתי החוצה, וגם לא הכנתי עדיין שעורים.       

    ***   

    השמים כהים, מתמלאים כוכבים והלילה עוטף הכל. מנועי מכוניות נוסעות בכביש הסואן נשמעות מלמטה, גבעת הכורכר נכרתה לסלילת הכביש ורעש המנועים נבלם בקיר הכורכר שלמרגלות הבית ההרוס. המיית המנועים נשמעה כמו מכונה העובדת ברצף אחיד, מרחוק.

    חשבתי 'מאז אני כאן, נחתו שלושה מטוסי ארקיע, השורקים עם מדחפיי ההראלד שלהם. פייפרים של חיל האוויר נוחתים מידי פעם ובזה מסמנים לי שהזמן עובר, אין לי שעון'. אני לא מעיז להדליק נר כי כל החלונות פרוצים.   ערמתי הצידה אבנים ושאר חלקי בניין שנפלו מהתקרה שחציה חסר, פיניתי שטח ריצפה מאוירת כשטיח ירוק חרדל משובץ כחול אל פינת החדר. 

    גררתי אליו מזרון קש, הקמתי את הדלת התלושה והנחתי אותה אל פתח החדר נשענת על המשקוף, התיישבתי, בונה מגדלים מקופסאות השימורים מניח בפינה את הנרות והגפרורים, אוחז הסכין בידי, נשען אל הקיר ומביט למעלה אל התקרה החסרה.

    אלפי כוכבים מנצנצים. הכל פתוח מעליי. התקרה החסרה כאילו הוסרה במכוון כדי שאראה את השמים האלה. הרגשתי כמרחף בחלל, חש בעומקו. שעות חלפו. אכלתי קופסא תירס וקופסא טונה עם חצי חבילה קרקרים גדולים. שתיתי מיץ אשכוליות "פז" שעושה לי צרבת. פתחתי שקית צלופן עם סוכריות דבש, חשבתי שזה יעביר לי את הצריבה מהמיץ הרע הזה, אבל לא, לא עזר לי בכלל.

    קריאת התנשמת הקפיאה אותי. לא זזתי ושמרתי על הנשימה כדי שלא תישמע על ידה. פחדתי שתעוף הנה. הבטתי למעלה והכוכבים היו כרקע המאיר צללית של עוף גדול. ראיתי ינשופים ותנשמות בספרים. שמעתי את קריאתן בלילות של פעולות בשמוץ ובצופים. תמיד הייתי עם עוד חבר'ה. אף פעם לא לבד. זה מפחיד. נורא מפחיד. כל רחש, כמו הרעיש. כל גופי מכווץ. אני מרגיש מתוח ומבין שעליי להרגע. כלום לא יקרה.

    'התנשמת והעטלפים שחיים בבאר הישנה מתחת לבניין, פוחדים ממני יותר' חשבתי לי. 'שקט' אני אומר לעצמי. 'שקט. אני שומע, כמו צעדים, כן' משהו הולך על השביל ומחליק, מדרדר אבני כורכר שם בחושך. אני שומע קולות, אני בטוח שאני שומע קולות. 'מי זה? עכשיו נורא מאוחר.

    אפילו רעש המכוניות מהכביש הראשי פחת מאד. 'עכשיו צריך להיות אמצע הלילה ' אני מחשב. שוב אני שומע דיבור. בטוח שיש למטה אנשים. אני אוחז בסכין ומצטנף בפינת החדר. עכשיו אני חושש שמישהו יעלה למעלה. אני פוחד מפושעים. אולי הם רוצחים..., מי בא לכאן בלילה..., שוב קולות.

    אני שומע דיבורים בשקט. כן  אני בטוח. יש אנשים למטה, ליד המדרגות..., הם עולים!

    אני שומע את מדרגות הברזל הרעועות מתנדנדות, כל הבניין מרעיש...'אלוהים תעזור לי' אני מבקש ורועד מפחד, נצמד אל הקיר הקר רוצה להפוך חלק ממנו.

    אני שומע את הטיפוס במדרגות ורואה עלומת אור חודרת במרווח הדלת המונחת על הפתח. רוני קורא לי:"אתה כאן? זה אני, רוני"  'רוני' אני חושב וחש את הדם שלי זורם בעוצמה ובמכה אחת כל הגוף רתח לי, הזעתי נורא. "רוני? מה אתה עושה כאן? מי בא איתך?" שאלתי בלחש.

    הוא לא שמע אותי והמשיך:"אתה כאן? זה אני ,רוני..., למה אתה לא עונה לי ?" שאל בקול רם יותר. "אני כאן, אני כאן" לחשתי, "אתה לא שומע אותי רוני?-, אני כאן" ועלומת האור האירה עליי. "תוריד את האור" לחשתי, "כבה את הפנס" אמרתי ודרשתי לדעת, "מה אתה עושה כאן? מי בא אתך?"

    "באתי עם משטרה..., הם הכריחו אותי. אבל אל תפחד. אבא שלך הבטיח למשטרה שלא יעשה לך כלום. בוא צא אל תפחד. השוטרים כאן, הם יעזרו לך גם לקחת הכל חזרה, בוא"! "אתה משוגע? הלשנת עליי?-, אתה לא חבר שלי. הבטחת לשמור סוד".

    "לא הייתה לי ברירה, באו אלינו שוטרים ולחצו על ההורים שלי ועליי, אבל לא סיפרתי כלום עד שהבטיחו לי על דף בכתב, שלא יעשו לך כלום" "אתה טיפש רוני, אני לא מפחד מהשוטרים, מאבא שלי אני פוחד, בגללך הוא יהרוג אותי!"

    "לא, אבא שלך בא אליי אחרי שהמשטרה הבטיחה לי, והבטיח שלא ירביץ לך יותר לעולם, אתה חייב לחזור אתנו. בוא כבר, זה נגמר. אל תכעס עליי. תראה שיהיה בסדר".

    הזדקפתי, מנקה מרגליי שברי אבן וגרגרי חול שדבקו בהם. התקרבתי לדלת והזזתי אותה הצידה. מדרגות הברזל התנדנדו וקרן אור ריצדה על רוני. סמל משטרה קרא לנו: "בואו ילדים בואו, אני אעזור לכם, אין ממה לפחד" אמר כשנכנס אל החדר, סורק אותי בעלומת אור חזקה ומעביר אותה סביב אל הקירות עוקב אחריה בעיניו, סביב ולמעלה. "אין כאן גג אה? יפים השמים מכאן" אמר מחייך, "בואו, נאסוף את הדברים שלך וניסע. ההורים שלך אוהבים אותך ודואגים מאד"... 

    ניידת המשטרה עצרה ליד ביתי. אני זוכר שנכנסנו אליי הביתה, השוטרים ואני. הוריי קיבלו אותי בהתנצלות...       

    ***

    בבקר הלכתי כרגיל לבית הספר וכשחזרתי, מצאתי על השולחן אריזת מתנה ובה בלוק ציור עם דפים עבים לרישום בעפרון, עפרונות רישום רכים ו... 'רפידוגראף' עם צנצנת דיו שחור. משאת נפש לחובב ציור שכמותי. רפידוגראף היה 'הכלי' המקצועי לשרטוט ועבורי 'הכלי' 'המתקדם' בעולם, לאיור ציור ורישום. כלי כזה, עוד עם ראשי סיכה להחלפה 0.2 -0.3 -0.5 היה מאד יקר ורק בעלי מקצוע מהשורה הראשונה כמו ארכיטקטים, השתמשו בו.

     ***

     

    חוברת 'הקומיקס' שהכנתי בימים של עבודה נעלמה במשך השנים. הרפידוגראף, שמור אצלי עד היום...

    ***

    מומלץ לך להמשיך ולקרוא ברצף עוד 3 פוסטים 6,7,8 ומשם להמשיך בזמנך במסע שלנו 

    (המשך בפוסט 6 )

     

     

    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 'מסע חיי' / הטרמילר


    הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע 

    מבוא ופוסט 1  
    פוסט 2
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893
    פוסט 3
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466

    פוסט 4
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481
    פוסט 5
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492
    פוסט 6
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021
    פוסט 7
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103
    פוסט 8
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129
    פוסט 9
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313
    פוסט 10
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343
    פוסט 11
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571
    פוסט 12
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165
    פוסט 13
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816

    פוסט 14
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423
    פוסט 15
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138
    פוסט 16
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746
    פוסט 17
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609
    פוסט 18
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1026151
    פוסט 19
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1030139
    פוסט 20
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1035851
    פוסט 21
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1039854   
    פוסט 22
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1046725 
    פוסט 23 
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1056003 
    פוסט 24
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059711
    פוסט 25

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1070274 

    פוסט 26 חלק א'
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1076964

     פוסט 26 חלק ב'  

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1081845

    פוסט 27

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1087630

    פוסט 28 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1099663 

    פוסט 29

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105193 

    פוסט 30

    דרג את התוכן:

      תגובות (77)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/9/09 18:40:

      צטט: אלונA 2009-09-26 18:20:26


      לאונרד כהן:

      don't matter if the road is long

      don't matter if it's steep...

      ברור דרור שעוצבתה למה שאתה היום,

      בזכות משפחה חמה ואוהבת

      גם אם הדרך לכאן היתה ארוכה,

      ולפרקים אולי תלולה...

      אתה היום אדם יותר שלם,

      שיודע לחלוק ,שמתבטא באופן

      שמעורר הערכה.

      שתמשיך לשתף במסע חייך המרתק,

      שנה טובה וגמר חתימה טובה.  

      מילים חמות תודה לך,

      דרור 

       

        26/9/09 18:20:


      לאונרד כהן:

      don't matter if the road is long

      don't matter if it's steep...

      ברור דרור שעוצבתה למה שאתה היום,

      בזכות משפחה חמה ואוהבת

      גם אם הדרך לכאן היתה ארוכה,

      ולפרקים אולי תלולה...

      אתה היום אדם יותר שלם,

      שיודע לחלוק ,שמתבטא באופן

      שמעורר הערכה.

      שתמשיך לשתף במסע חייך המרתק,

      שנה טובה וגמר חתימה טובה.  

        24/9/09 15:16:

      צטט: איתן המיסטיקן 2009-09-24 12:54:37

      החזרתה  אותי  למחוזות  ילדותי  גמר  חתימה  טובה

       

      אם ככה סברתי נכון, יש לי שותפים, המוני המונים של שותפים למסע. תודה

        24/9/09 15:15:

      צטט: בטי 2000 2009-09-24 06:55:27

      מסע חייך לא פשוט...ברור לי שיצאת מחושל יותר..אחרת איך היית ממשיך

      את המסע שלך כאן...

      חתימה טובה

      מרותקת לסיפוריך

      בטי

      בטי, תודה רבה. טיילי לאט תהני הרבה

       

        24/9/09 12:54:
      החזרתה  אותי  למחוזות  ילדותי  גמר  חתימה  טובה
        24/9/09 06:55:

      מסע חייך לא פשוט...ברור לי שיצאת מחושל יותר..אחרת איך היית ממשיך

      את המסע שלך כאן...

      חתימה טובה

      מרותקת לסיפוריך

      בטי

        24/9/09 02:50:

      צטט: מנוליה 2009-09-23 22:03:43

      נגעת לי בנקודה רגישה

      כשעליתי לארץ זכור לי שאבי הגיע לבית הספר בו למדתי והיה מצב שהמורה ראה שהוא סוטר לי (כנראה שגם אני הייתי קצת שובבה)המורה ניגש אליו ואמר לו שכאן בארץ אסור לחנך ילדים במכות..אבי לא שכח את רגע הבושה עד יום מותו והזכיר זאת מדיי פעם..מה שכן אני הרווחתי מכל הסיטואציה ההיא כי אבי בחיים לא הרים יד עליי מאז אותו יום..ובכל זאת החינוך שקיבלתי לא היה פחות טוב

      יקירי..שתיהיה לך שנה טובה ומוצלחת בכתיבה..ביצירה והמון בריאות אושר ואהבה

      מסור גם את איחוליי לזוגתך

       

      כולנו מאותו כור היתוך

      תודה רבה ליזי

        23/9/09 22:03:

      נגעת לי בנקודה רגישה

      כשעליתי לארץ זכור לי שאבי הגיע לבית הספר בו למדתי והיה מצב שהמורה ראה שהוא סוטר לי (כנראה שגם אני הייתי קצת שובבה)המורה ניגש אליו ואמר לו שכאן בארץ אסור לחנך ילדים במכות..אבי לא שכח את רגע הבושה עד יום מותו והזכיר זאת מדיי פעם..מה שכן אני הרווחתי מכל הסיטואציה ההיא כי אבי בחיים לא הרים יד עליי מאז אותו יום..ובכל זאת החינוך שקיבלתי לא היה פחות טוב

      יקירי..שתיהיה לך שנה טובה ומוצלחת בכתיבה..ביצירה והמון בריאות אושר ואהבה

      מסור גם את איחוליי לזוגתך

        23/9/09 07:03:

      צטט: רומפיפיה 2009-09-23 06:57:55


      היי דרור,

      פשוט גרמת לי לבכות...

      כנראה תקופה אחרת...

      גם אני גדלתי על עצים..

       שובבה, פראית..

      לא ממושמעת,

      ולהורינו היה כל כך חשוב,

      שנלמד, שנהיה בני אדם..

      סיגריות הרונדו..

      ואפילו הרפידוגרף...

      ואם לא הועילו הדיבורים ,

       גם כאפות פה ושם...

      והרי אביך אהב אותך כל כך.....

      רק לא ידע איך להתמודד עם ילד

      שרוח החופש שולטת בו....*

       

      :)

        23/9/09 06:58:

      צטט: חן-לי 2009-09-23 06:49:18


      :)

       

        23/9/09 06:57:


      היי דרור,

      פשוט גרמת לי לבכות...

      כנראה תקופה אחרת...

      גם אני גדלתי על עצים..

       שובבה, פראית..

      לא ממושמעת,

      ולהורינו היה כל כך חשוב,

      שנלמד, שנהיה בני אדם..

      סיגריות הרונדו..

      ואפילו הרפידוגרף...

      ואם לא הועילו הדיבורים ,

       גם כאפות פה ושם...

      והרי אביך אהב אותך כל כך.....

      רק לא ידע איך להתמודד עם ילד

      שרוח החופש שולטת בו....*

        23/9/09 06:57:

      צטט: אישה1 2009-09-23 06:44:57

      בן שלוש עשרה בכתה ז', הייתי כבר שחיין 'סקציה' 'בברית מכבים עתיד' בסגנון 'חזה'.

      גם התמחתי בקפיצה ממקפצה נמוכה וגבוהה ב 'בריכת גורדון', שם היו מי ים מלוחים עמוקים וקרים.

       

       

      דרור היקר,

      הנה...יצא המרצע מן השק! (לא רק יצא, קפץ קפיצת בנג'י! קריצה)

      עכשיו ברור לכולם מה המקור לשחיה, לצלילות ולקפיצות הקמיקזה הנועזות אל תוך מי נהרות שוצפים בג'ונגלים עבותים! (:

      ובנימה פחות מחוייכת: קראתי את הפוסט בשקיקה, בכאב ובהזדהות.

      אצלינו בבית אחי היה ה"כבשה השחורה" (טוב, אני הייתי תמיד ג'ינג'ית...שלא לדבר על כך שהייתי הילדה הטובה, שכמעט ולא חרגה משום כלל נימוס או נורמה מקובלת. מזל שחלק מזה עבר לי עם הגיל...מופתע). הוא חטף את מרבית נחת הזרוע (ביטוי קצת משונה. נחת, מהמילה הנחתה, אך גם כאילו הזרוע יכולה להנחית מכות בנחת, או על מנת להגיע לאיזושהי נחת מהילדים באמצעות מכות) מאבא שלנו, שגם הוא, כמו אביך, ולבטח כמו דור שלם של אבות שמכים בשם החינוך, האמין כי זו הייתה הדרך הטובה, הנאותה והיעילה ביותר להרביץ (תרתי משמע) תורה וערכים, בייחוד בילדים שובבים, שבזמנו אגב לא היו מודעים לכך שאולי היו פשוט היפר-אקטיביים...

      מסכימה איתך כי לא כל ילד מוכה בהכרח הופך לאב מכה. לעיתים, צלקות הזכרון הצורב מביאות למקום לגמרי הפוך. וטוב שכך.

      היום קיימת מגמה הפוכה, קיצונית לצד השני, בה צמד המילים "סמכות הורית" כמעט ולא קיים במשפחות מסוימות.

      המון תודה על השיתוף הכנה, שמחתי לקרוא באחת התגובות שהשנים והגישה שלך למה שהיה עשו את שלהם, והיום אתה אדם מפוייס (קראת לזה מואר?), שיכול לשתף ולספר על אותם זמנים קשים ולא פשוטים באופן פתוח ושליו.

      חיבוק,

      דינה

      :) חיבוק

       

        23/9/09 06:56:

      צטט: אור נגוהות 2009-09-22 23:29:26


      הפוסט בהחלט מתאים לימי הסליחות:)

      תודה דרור...

       

      :)

        23/9/09 06:49:

        23/9/09 06:44:
      בן שלוש עשרה בכתה ז', הייתי כבר שחיין 'סקציה' 'בברית מכבים עתיד' בסגנון 'חזה'.

      גם התמחתי בקפיצה ממקפצה נמוכה וגבוהה ב 'בריכת גורדון', שם היו מי ים מלוחים עמוקים וקרים.

       

       

      דרור היקר,

      הנה...יצא המרצע מן השק! (לא רק יצא, קפץ קפיצת בנג'י! קריצה)

      עכשיו ברור לכולם מה המקור לשחיה, לצלילות ולקפיצות הקמיקזה הנועזות אל תוך מי נהרות שוצפים בג'ונגלים עבותים! (:

      ובנימה פחות מחוייכת: קראתי את הפוסט בשקיקה, בכאב ובהזדהות.

      אצלינו בבית אחי היה ה"כבשה השחורה" (טוב, אני הייתי תמיד ג'ינג'ית...שלא לדבר על כך שהייתי הילדה הטובה, שכמעט ולא חרגה משום כלל נימוס או נורמה מקובלת. מזל שחלק מזה עבר לי עם הגיל...מופתע). הוא חטף את מרבית נחת הזרוע (ביטוי קצת משונה. נחת, מהמילה הנחתה, אך גם כאילו הזרוע יכולה להנחית מכות בנחת, או על מנת להגיע לאיזושהי נחת מהילדים באמצעות מכות) מאבא שלנו, שגם הוא, כמו אביך, ולבטח כמו דור שלם של אבות שמכים בשם החינוך, האמין כי זו הייתה הדרך הטובה, הנאותה והיעילה ביותר להרביץ (תרתי משמע) תורה וערכים, בייחוד בילדים שובבים, שבזמנו אגב לא היו מודעים לכך שאולי היו פשוט היפר-אקטיביים...

      מסכימה איתך כי לא כל ילד מוכה בהכרח הופך לאב מכה. לעיתים, צלקות הזכרון הצורב מביאות למקום לגמרי הפוך. וטוב שכך.

      היום קיימת מגמה הפוכה, קיצונית לצד השני, בה צמד המילים "סמכות הורית" כמעט ולא קיים במשפחות מסוימות.

      המון תודה על השיתוף הכנה, שמחתי לקרוא באחת התגובות שהשנים והגישה שלך למה שהיה עשו את שלהם, והיום אתה אדם מפוייס (קראת לזה מואר?), שיכול לשתף ולספר על אותם זמנים קשים ולא פשוטים באופן פתוח ושליו.

      חיבוק,

      דינה

        22/9/09 23:29:


      הפוסט בהחלט מתאים לימי הסליחות:)

      תודה דרור...

        22/9/09 21:49:

      צטט: דסיקה 2009-09-22 21:43:20

      *גמר חתימה טובה

      דסי תודה רבה גם לך גמר חתימה טובה, וחיבוק לשנה החדשה

       

        22/9/09 21:49:

      צטט: יפה שליי 2009-09-22 21:35:06


      שובב שובב יקירי

      אבל בטח לא היה קל כילד

      כשגם המורים וגם ההורים בעצם לא מבינים ללבך

      לי זה עשה קצת עצוב

       

       

      אל תתעצבי יפה, נשארתי שובב גדול למרות הכל :)) 

       

        22/9/09 21:45:

      צטט: sigjon 2009-09-22 21:17:55

      קודם כל הזכרת לי את ילדותי, בת"א של פעם...

      דבר שני - לי הפוסט מאד כאב, הרגשתי את הכאב והחוסר אונים של הילד שאמור להיות מוגן ע"י האנשים שהכי אוהבים אותו והם אלה שדווקא פוגעים בו... אומנם יש פה קבלה שלך את אביך ואת תפקודו, אבל הכאב בכתיבה מאד ניכר.

      שנה טובה ומקסימה

      סיגל

       

      כל כך כאב שפתחתי לשמש והוארתי כל כך חזק שלא כואב יותר, בכלל.

      סיגל, אני מודה לך על העומק והשיתוף. 

       

        22/9/09 21:43:
      *גמר חתימה טובה
        22/9/09 21:43:

      צטט: הלנה היפה 2009-09-22 20:40:00

      יו כמה ריגשת אותי עם סיפור הרפידוגרף. אם תטייל בין הגלריות שלי עוד תמצא שם רישומים עם רפידוגרף דקיק, שהיה נסתם לי הזמן והיה יקר מדי להחליף את הראש שלו.

      תודה על הפוסט המרתק ו*

      לאה

      כמה נפלא לי.

      אטייל, מבטיח שאטייל.

      מרגש אותי לקרוא מה ראש 0.2 עשה לך כמו לי...

      כמה היום הכל ניתן ואפשרי ומובן מאליו וכמה חלמנו וכמהים היינו ליצור קו דקיק בשחור לבן או למקד נגטיב וליצור אובייקט...

      המרתק הוא למצוא חברים שחייהם התנהלו במקביל לשלי, תודה לאה.

       

        22/9/09 21:39:

      צטט: ארנה א 2009-09-22 20:24:57

      כוכב על גבורה שבחשיפה הזו.

      קשה.

      סקרן אותי איך אתה רואה את ההתנהלות הזו כיום, עיניים של מבוגר, האם יש מחילה  והאם הנכדים שמעו את הסיפור הזה.

      טוב...זה רק אני. סליחה.

      פשוט...

       

      אני מאמין שנקרתה לי הזדמנות לספר 'לעולם ואשתו' על מסע של ישראלי בן גילי.

      אני לא קורצתי מחומרי קפה. בכלל, בית קפה וקלפים נחשבו בבית בו גדלתי לנהנתנות בטלנית ועבריינות.

       

      אני שייך למקום הזה כמו שהמקום שייך לי. אני אוןהב את הארץ הזו ומה שהיא מסמלת. אני דור שלישי ודור חמישי מתרוצץ כבר בפרדסים סביבי. הערצתי את משפחתי שלי משני צידיה. למדתי לראות את כולם במקומם ובזמנם. מצד אחד אין לי ביקורת עליהם היום. זה מאוחר לא ישנה דבר ולא יתרום כלום.

       

      יש לי מה לומר להם וזה שחלקם הסתלקו לא ימנע ממני לומר זאת. אלה שנותרו שמעו שומעים ולעיתים אף משוחחים על כך.

      יש מחילה אמיתית וכנה, אבל היא אינה שלמה. נראה שלא יכולה להיות. בכל זאת שבר לי צלעות במכות וצילק אותי עד עומק הנשמה.

       

      אבל הסך הכל הוא אני. ולדעתי אני שלם. השתדלתי בחיי לשמור על דרך של יושרה.

      בעסקים היו כאלה שחשבו שאני פרייר או נאיבי. אבל בדרך כלל הצלחתי ליצור מצב שתיווצר עסקה ויוותר לי רווח.

      בחיים, אין מי שיכול לומר עלי ששיקרתי אותו או היזקתי לו במזיד. או קיפחתי אותו ביודעין.

       

      יש לי כמה חברי נפש שלא אעמיד במבחן לעולם.

      אני לא מאמין בנתינה מוחלטת אצל אחרים כפי שיש לי לתת. טוב לי כך כי רק אוכל להיות מופתע.

       

      הצלחתי לחצות במסע חיי קשיים לא מעטים בהם משברים גדולים כקטנים, ותמיד שמרתי על דרך ארץ.

      מאיפה באה לי זו?! לשאלה הזו התשובה אחת. מבית הורי ומצור מחצבתי. על כך אני חייב תודה והוקרה.

       

      ולבסוף ארנה, אנא אל תגידי זה רק אני, כי את עולם ומלואו ומגיע לך לומר לשאול לתהות להקשיב ולהשמיע.

      תודה ששאלת.  

        

       

        22/9/09 21:35:


      שובב שובב יקירי

      אבל בטח לא היה קל כילד

      כשגם המורים וגם ההורים בעצם לא מבינים ללבך

      לי זה עשה קצת עצוב

       

       

        22/9/09 21:17:

      קודם כל הזכרת לי את ילדותי, בת"א של פעם...

      דבר שני - לי הפוסט מאד כאב, הרגשתי את הכאב והחוסר אונים של הילד שאמור להיות מוגן ע"י האנשים שהכי אוהבים אותו והם אלה שדווקא פוגעים בו... אומנם יש פה קבלה שלך את אביך ואת תפקודו, אבל הכאב בכתיבה מאד ניכר.

      שנה טובה ומקסימה

      סיגל

       

        22/9/09 20:40:

      יו כמה ריגשת אותי עם סיפור הרפידוגרף. אם תטייל בין הגלריות שלי עוד תמצא שם רישומים עם רפידוגרף דקיק, שהיה נסתם לי הזמן והיה יקר מדי להחליף את הראש שלו.

      תודה על הפוסט המרתק ו*

      לאה

        22/9/09 20:24:

      כוכב על גבורה שבחשיפה הזו.

      קשה.

      סקרן אותי איך אתה רואה את ההתנהלות הזו כיום, עיניים של מבוגר, האם יש מחילה  והאם הנכדים שמעו את הסיפור הזה.

      טוב...זה רק אני. סליחה.

      פשוט...

        22/9/09 19:34:

      צטט: ליאורה בן יצחק 2009-09-22 19:32:11


      מהמקום שהם מתחילים, הדברים החוסן הפנימי גדל וגדל עד שנהייה כהר :)

      דרור יקר, אתה מיטיב לספר . אותם רגעים ,שאינם מרפים הם מתמיד שם

      פעם - הפחד ניהל.

      לבד. תחת שמיים חשופים ,אפילו התנשמת שהבהילה עוצמתה לא היתה כמו היד  ...

      חיוך

       

      מדוייק. רק יד הייתה העדפה אצלי כי האופציות שמומשו היו כלי עזר אחרים כמו מקל החזרן עטור הנוצות שהיה הנורא מכולם.

        22/9/09 19:32:

      צטט: anaatti 2009-09-22 19:01:22


      תודה על השיתוף,, בהחלט ילדות לא פשוטה,,

        *

      ילדות ארצישראלית בשנות החמישים שישים.

      תודה :)) חייכי יום יפה היה היום ויבוא יותר יפה מחר

       

        22/9/09 19:32:


      מהמקום שהם מתחילים, הדברים החוסן הפנימי גדל וגדל עד שנהייה כהר :)

      דרור יקר, אתה מיטיב לספר . אותם רגעים ,שאינם מרפים הם מתמיד שם

      פעם - הפחד ניהל.

      לבד. תחת שמיים חשופים ,אפילו התנשמת שהבהילה עוצמתה לא היתה כמו היד  ...

      חיוך

        22/9/09 19:31:

      צטט: טליה טאוב 2009-09-22 18:33:05


      דרור היקר,

       

      אני עם דמעות בעיניים

      מהזדהות עם חוויות של ילד מוכה

       

      שמחה שגדלת כבר :)

      שנה מבורכת

      שנה נפלאה. אני בגלגול השלישי :))

       

        22/9/09 19:30:

      צטט: טהור 2009-09-22 18:21:23


      ליבי ונפשי איתך, כאבתי מאד בשבילך,

      נזכרתי במספר מקרים בילדותי כאשר לא הלכתי בתלם קיבלתי עונשים קשים,

      עקב המצב הכלכלי נאלצו שני ההורים לעבוד ועקב כך הילדים תיפקדו לבד

      בבית במרבית שעות היום, וכך נעשינו עצמאים, מה שעזר לנו בבגרותינו

      בצבא ולאחר מכן בעסקים

      טוב זה היה מזמן שנות דור.

      דייקת כך גדלנו

       

        22/9/09 19:24:

      צטט: רוקמת התחרה 2009-09-22 18:14:48


      רפי,

      הפעם קראתי הכול, קשה לי להאמין שהיית כזה שובב

      ובטוח בטוח עם לב זהב.

       

      מאחלת לך המון אור שמחה ואהבה

      מיכל

       

       

      המציאות היא שאת בין הבודדים/ות שנפגשו איתי ועוד אצלי בבית ופגשת גם את זוגתי, אז האמיני. 

       

      גם לך גמח"ט...

        22/9/09 19:22:

      צטט: guitarwoman 2009-09-22 18:01:44

      דרור, אתמול לקחתי ילד מוכה לבית החולים, וככל שאני רואה יותר, אני מצד אחד נאלמת ומצד שני בוכה, כן, גם עכשיו נצנצה דמעה בעיניים כי זה לא היה צריך לקרות לך, לא לך ולא לו.

      פעם הייתי בטקס מחילה והאב חיבק את בנו ביקש סליחה, והילד סלח אבל האבא עשה את זה שוב ואחר כך מת והילד נותר עם זה, עד היום .

       

      בא לי לחבק אותך.

       

      חיבקת. טוב, ברור שזה מרגש מאד לקרוא רקע שכזה כהורים בשנת 2009.

      אני חושב שאז, הייתה זו כמעט נורמה חברתית. הורינו זכו לנחת זרועה הוריהם

      ולמדו מכך דפוס התנהגות. אני לא מאשים אותם בכלום, רק מעלה את הסיפור שלי

      הדומה לסיפורם של רבים מבני דורי.

      משם הותכתי 

      והנני :))  

      חייכי הכל עשר.

       

        22/9/09 19:01:


      תודה על השיתוף,, בהחלט ילדות לא פשוטה,,

        *

        22/9/09 18:33:


      דרור היקר,

       

      אני עם דמעות בעיניים

      מהזדהות עם חוויות של ילד מוכה

       

      שמחה שגדלת כבר :)

      שנה מבורכת

        22/9/09 18:21:


      ליבי ונפשי איתך ,כאבתי מאד בשבילך ,

       

      נזכרתי במספר מקרים בילדותי כאשר לא הלכתי בתלם קיבלתי עונשים קשים ,

       

      עקב המצב הכלכלי נאלצו שני ההורים לעבוד ועקב כך הילדים תיפקדו לבד

       

      בבית במרבית שעות היום , וכך נעשינו עצמאים , מה שעזר לנו בבגרותינו

       

      בצבא ולאחר מכן בעסקים

        22/9/09 18:14:


      רפי,

      הפעם קראתי הכול, קשה לי להאמין שהיית כזה שובב

      ובטוח בטוח עם לב זהב.

       

      מאחלת לך המון אור שמחה ואהבה

      מיכל

       

        22/9/09 18:01:

      דרור, אתמול לקחתי ילד מוכה לבית החולים, וככל שאני רואה יותר, אני מצד אחד נאלמת ומצד שני בוכה, כן, גם עכשיו נצנצה דמעה בעיניים כי זה לא היה צריך לקרות לך, לא לך ולא לו.

      פעם הייתי בטקס מחילה והאב חיבק את בנו ביקש סליחה, והילד סלח אבל האבא עשה את זה שוב ואחר כך מת והילד נותר עם זה, עד היום .

       

      בא לי לחבק אותך.

        22/9/09 16:42:

      צטט: דיקלה5 2009-09-22 16:31:53

      צר לי בצערך...

      מקווה שאתה אוצר זכרונות טובים מהמשפחה...

      בטוחה שהיו..

      לך *

       

       

      לא צר לי שנים רבות דיקלה יקרה. צר יהיה לי שלא כתבתי ואחרים ילמדו מה כן ומה לא.

      בוודאי שיש לי זכרונות מצויינים ממשפחה חמה גדולה וגאה.

      תודה

       

        22/9/09 16:40:

      צטט: מדהימה50 2009-09-22 16:15:37


      חיבוק (ברשותך)

       

      גמרחתימהטובה

       

              חיוך

      בהחלט, חיבוק :)

       

        22/9/09 16:31:

      צר לי בצערך...

      מקווה שאתה אוצר זכרונות טובים מהמשפחה...

      בטוחה שהיו..

      לך *

       

       

        22/9/09 16:15:


      חיבוק (ברשותך)

       

      גמרחתימהטובה

       

              חיוך

        22/9/09 16:00:

      צטט: מודי10 2009-09-22 15:42:29


      קראתי,

      נעצבתי

      לאף הורה אין זכות כך לבטוש את ילדו

      תמיד מקומם אותי מחדש

      לא יאמן כמה ילדים היו מוכים פעם

       

      אנחנו ארבעה,

      הבכור חטף קצת,

      אני השיא

      שני אחי כבר לא 'ננגעו'

      הריסוק המוחלט שריסק אותי פיזית

      נראה שגרם להתפתחות תקופה אחרת,

      מודעת לשגיאה.

       

       

        22/9/09 15:58:

      צטט: ami10 2009-09-22 15:35:31


      אתה איש מיוחד!!!

       

      גם אתה

        22/9/09 15:42:


      קראתי,

      נעצבתי

      לאף הורה אין זכות כך לבטוש את ילדו

      תמיד מקומם אותי מחדש

      לא יאמן כמה ילדים היו מוכים פעם

        22/9/09 15:35:

      אתה איש מיוחד!!!
        22/9/09 14:42:

      צטט: הטרמילר 2009-09-22 13:51:42

      צטט: אור2009 2009-09-22 12:34:46

      כול סיפור על ילד מוכה

      עושה לי כאב בנשמה

      והסיבות עימדי.

      תודה על השיתוף.

      אתה כותב כול כך מוחשי.

      לעולם לא אוכל להצדיק אב מכה.

       

      תודה על הכתיבה המרתקת.

       

       

      נראה שכל מכה הוכה ולא בכרח כל שהוכה מכה.

      בוודאי שאין להכות, ילדים לא כל שכן אסור באופן חמור.

      כל עניין שונא בנו חוסך שבטו מתאים לתקופת השבטים.

      אפשר לתת פליק בטוסיק אם צריך אבל להכות זה מטורף.

       

      אבי היה באפריל האחרון בן 81, התאלמן לפני 3 שנים שלושה חודשים אחרי ששכל את בכורו שהכרת. 

      אני בן 56 ומדובר בתקופת בר מצווה פלוס שלי כלומר לפני 42 שנה היה אבי כבן 39 .  גבר ענק וחזק

      היכה ילד בן 13.5 בעוצמה כזו שזה מוטרף.

      שוחחתי עימו לא מכבר אם ניתן לקרוא לשיחתנו שיחה. כמטפל בענייניו, לא פעם אני נאלץ לפעול בניגוד

      לרצונו משהוא איבד את יכולתו הקוגנטיבית ונמצא בפיקוח וליווי צמוד של סייע 24 שעות.

      לא אחת אנחנו חוזרים שוב על מנטרות. אני לא רוצה והוא מושך ממני...

       

      אני אומר לו "אילו הייתי נוהג כמוך לא הייתי מסביר לך עכשיו כלום, כי אני מסביר שוב ושוב ואתה

      לא זוכר בעוד דקה מה דיברנו ונותר על עיקשותך. הוא, ממשיך לומר לי "אני מצטער שהרבצתי לך,

      מה לעשות ככה ידענו פעם" כאילו אני נוקם בו.

       

      אני לא יכול לעזור לו והוא לא יכול לעזור לי בעניין מה שהיה.

      לכן, אני משתדל לדחוק הצידה כל רגש קשה ולהתרכז בצורך עצמו, תוך השתדלות לעשות נכון.

      ממילא אני 'לא אהיה בסדר' כי התברר שהוא לא יודע את הדרך ומאבד התמצאות במרחב לקחתי לו את רשיון הנהיגה

      ומאחר ורכש בעשרות אלפי שקלים פריטים שאינו צריך, ביטלתי לו את כרטיס אשראי כדי שלא יגזל

      על ידי גזלני מכירות טלפוניות. שלא יהרוג מחד ומאידך לא יהרג ויחיה בכבוד.

         

      אז זהו חברה, מגיע הזמן שאנחנו צריכים לשאת את הורינו לאורך מסלולם הארוך ולעיתים לקוות ששלנו יהיה קצר במפתיע. 

       

      ולבסוף,

      תודה רבה לך שאת במסע הזה שלנו. לפעמים צריך חבורה שלמה לעבור קטע קטן שכזה... 

       

       

        22/9/09 14:40:

      צטט: אפרת Jeki 2009-09-22 14:32:43


      מבינה את בריחותייך כמוני

      כמוך

      כואבת את החוויות שעברת

      אך מהם

      צומחות היצירות

      והעשרת הנפש

      שלך

      בהמון הערכה אפרת

       תודה לך אפרת. דייקת

        22/9/09 14:32:


      מבינה את בריחותייך כמוני

      כמוך

      כואבת את החוויות שעברת

      אך מהם

      צומחות היצירות

      והעשרת הנפש

      שלך

      בהמון הערכה אפרת

        22/9/09 14:06:

      צטט: ליריתוש 2009-09-22 14:02:06


      זה אכן מסע של החיים - שאתה מתאר אותו באופן מדהים, כן וגלוי לב באופן מיוחד.

      מי יודע אם מה שעברת, לא חישל אותך באופן יוצא דופן למסע הגדול באמריקה המרכזית והדרומית.  

      לא הייתי בין הקוראים בזמנו, כך שהענקת לי את הזכות להעניק לך כעת את הכוכב הירוק.

      תודה על עוד פוסט מדהים, חבר.

       

      תודה רבה לירית.

       

      אני מזמין אותך והקוראים לקרוא מראשית הבלוג לפי הסדר באמצעות הקישוריות.

      המסע נקרא אחרת לגמריי על רקע התרחשות ימי ראשיתו. הוא גם מבשיל באופן מסויים ומיוחד.

       

      ראוי לקרוא את הבלוגספר הזה כספר, מתחילתו.

      אני מאד שמח בחברותנו במסע הזה ושמח להנות מפירותיו יחד.

        22/9/09 14:02:


      זה אכן מסע של החיים - שאתה מתאר אותו באופן מדהים, כן וגלוי לב באופן מיוחד.

      מי יודע אם מה שעברת, לא חישל אותך באופן יוצא דופן למסע הגדול באמריקה המרכזית והדרומית.  

      לא הייתי בין הקוראים בזמנו, כך שהענקת לי את הזכות להעניק לך כעת את הכוכב הירוק.

      תודה על עוד פוסט מדהים, חבר.

        22/9/09 13:54:

      צטט: forte nina 2009-09-22 13:42:30

      צטט: הטרמילר 2009-09-22 11:34:14

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

       

      פנינה, גם את מבינה שיש משקל לחיוך שלי ללא מילים,

      יופי,

      חיבוק.

       

       

       

       

       

      השתיקה שלך מאוד מדברת.

      והכל נאמר שם בפוסט.

      והריפוי הכי חשוב.

      סגירת המעגל, כדי לשחרר.

      בוודאי ואחר כך יש תובנות. של החולשה המכה.

      של חוסר אונים המתרגם את עצמו לאלימות.

      זה נהיה ברור.

      ואפשר לבחור לא להיות שם.

      פה יש בחירה. בחירה חשובה

      שתשפיע על הדורות הבאים.

       

      בחרתי

       

        22/9/09 13:42:

      צטט: הטרמילר 2009-09-22 11:34:14

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

       

      פנינה, גם את מבינה שיש משקל לחיוך שלי ללא מילים,

      יופי,

      חיבוק.

       

       

       

       

       

       השתיקה שלך מאוד מדברת.

      והכל נאמר שם בפוסט.

      והריפוי הכי חשוב.

      סגירת המעגל ,כדי לשחרר.

      בוודאי ואחר כך

      יש תובנות . של החולשה המכה.

      של חוסר אונים המתרגם את עצמו לאלימות.

      זה נהיה ברור.

      ואפשר לבחור לא להיות שם.

      פה יש בחירה. בחירה חשובה

      שתשפיע על הדורות הבאים.

       

        22/9/09 13:31:

      צטט: דסיקה 2009-09-22 12:34:41

      הכל מרתק, עכשיו הסרט או קודם הספר...

      תמשיך אני קוראת ואקרא שוב את הפרקים הקודמים

      בזמני....

      תודה שאתה חבר!

       

       

      קודם את והיא והוא ואני ואחר כך כל השאר. התודה לך!

       

        22/9/09 12:34:

      כול סיפור על ילד מוכה

      עושה לי כאב בנשמה

      והסיבות עימדי.

      תודה על השיתוף.

      אתה כותב כול כך מוחשי.

      לעולם לא אוכל להצדיק אב מכה.

       

      תודה על הכתיבה המרתקת.

       

        22/9/09 12:34:

      הכל מרתק, עכשיו הסרט או קודם הספר...

      תמשיך אני קוראת ואקרא שוב את הפרקים הקודמים

      בזמני....

      תודה שאתה חבר!

       

       

        22/9/09 12:00:

      צטט: o historia 2009-09-22 11:32:46


      lo mekabel.....

      et a mussag bricha

      ata alachta ken ata lo barachta

       

      chutz mi ze, be tzura zot o acheret

      raguil kimo kulam

      iafe

      achicha

       ראשית תרגום:

      המושג 'בריחה' לא מקובל. אתה הלכת, כן, אתה לא ברחת.

      חוץ מזה, בצורה זו או אחרת, רגיל כמו כולם, יפה.

      אחיך

       

      עכשיו אגיב,

       

      אחי,

      מחבק אותך :)

       

       

        22/9/09 11:57:

      צטט: OR37 2009-09-22 11:15:00

      וואאאא..

      מה אגיד, קודם כל..ממש תענוג לקרוא את מה שאתה מספר פה.

      נראה שכל הקטעים האלה שעברת עם אבא שלך דווקא תרמו לך ערך מוסף. אני בטוחה שזה סוג החינוך שהוא ידע להעניק לך ובדרך שלו הוא ידע להעביר את המסר.

      מעבר לזה..נראה לי שרובנו עברנו פה ושם דברים כאלה שעיצבו אותנו.

      כמו תמיד

      נהנתי מכל רגע:)

       

      כן. אני שמח שכך :)

        22/9/09 11:34:

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

       

      פנינה, גם את מבינה שיש משקל לחיוך שלי ללא מילים,

      יופי,

      חיבוק.

       

       

         

            

       

        22/9/09 11:32:


      lo mekabel.....

      et a mussag bricha

      ata alachta ken ata lo barachta

       

      chutz mi ze, be tzura zot o acheret

      raguil kimo kulam

      iafe

      achicha

        22/9/09 11:16:

      צטט: אטוש 2009-09-22 09:22:43

      על זה נאמר.... שובב אני אני שובב אך יש לי לב זהב!!!!! 

      את מבינה שיש משקל לחיוך שלי ללא מילים.

      יופי. חיבוק

       

        22/9/09 11:15:

      וואאאא..

      מה אגיד, קודם כל..ממש תענוג לקרוא את מה שאתה מספר פה.

      נראה שכל הקטעים האלה שעברת עם אבא שלך דווקא תרמו לך ערך מוסף. אני בטוחה שזה סוג החינוך שהוא ידע להעניק לך ובדרך שלו הוא ידע להעביר את המסר.

      מעבר לזה..נראה לי שרובנו עברנו פה ושם דברים כאלה שעיצבו אותנו.

      כמו תמיד

      נהנתי מכל רגע:)

        22/9/09 11:12:

      צטט: קרן זקוטו 2009-09-22 10:53:47

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

      טרמילר היקר, אני כל כך מבינה את הקושי לסלוח ומתחברת מאוד לתגובתה של נינה.

      סימני המכות בגוף בהחלט עוברים אך הנשמה מתקשה לשכוח.

      אני מאחלת לכולנו שנה בה נוכל לשכוח ולסלוח על פגיעת האחרים בנו ושנדע לבקש סליחה במידה ופגענו.

      גמר חתימה טובה..

       

      לא שכחתי ומימיי לא הרמתי יד על ילדיי. ומכאן אני בעצם רואה בדיעבד שלמדתי היטב. אבי שיבד"ל לא ידע אחרת, אביו שהיה איש חינוך ומורה נערץ בשנותיו, גלגילי ארצישראלי שנולד כאן (הסבא), למד בביתו והיכה את בנו. אצלי זה נעצר. למדתי מה נכון הפנמתי ופעלתי על פי תפיסתי. למעשה אולי הקטע הזה במסע שלי הוא לנסות ולומר לאלה שהוכו, ילד מוכה אינו בהכרח אב מכה.

      אני לא סולח פשוט לא יכול אבל מבין למה נהג כך, ויודע שהוא מצטער. הנורא הוא שאינו יכול לחזור בזמן. יצטרך להודות על כי גידל ארבעה בנים שלא היכו בילדיהם. האמת היא שזכיתי בילדים נהדרים. נכון גם אמם שחייתה איתנו 27 שנה :)... 

      תודה לך ולשוקי מעליך.

        22/9/09 11:02:

      צטט: ,תשוקי 2009-09-22 10:47:26

      בריאות אהבה ואושר.

      כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

       

      שוקי

      :)

       

        22/9/09 11:01:

      צטט: Nataly Tarshish 2009-09-22 10:46:06

      ה"בריחה" אל מרחבי הים מוכרת לי...

      שמורתי, שהייתה במקרה גם מהנהלת בית הספר,

      סיפרה לאבי על העדרותי מהשיעורים הוא צחק בפניה

      (למרות שהיה מורה במשרד החינוך) נימוקי היה כי אני מבזבזת את זמני

      בכמה מן השיעורים, בסופו של דבר זה עניין שעד היום מצחיק אותי...

      הייתה לי דרך, גם לך.


      החברה מלמעלה הזכירה לי... כאן.

      גמר חתימה טובה דרור יקר. שתיהיה שנה מוצלחת.

      נו ?! לא כייף לי?!

      ועוד איך :) תודה גם על היוטיוב-שיר...

       

        22/9/09 10:59:

      התכוונתי לארבעתכם כמובן :))
        22/9/09 10:58:

      צטט: אליקו 1 2009-09-22 09:43:14


      היי דרור,

      סיפרת על מה שסבלת מהאבא שלך בילדות אך בין השורות אני מקבל את הרושם שאתה מקבל את הקביעה שעל אף האלימות שהוא הפגין כלפיך, הוא נהג מתוך תסכול ורצון לראות אותך מצליח ולא מתוך דחף סדיסטי כלשהו (כי אז האלימות היה יכול להיות הרבה יותר חסרת שליטה וקשה עד לסכנת חיים של ממש). אם אכן צדקתי, אז אני חושב שהשלמת עם העבר ולא נתת לו להשפיע עליך בחייך הבוגרים וטוב שכך.

      לא סיפרת במה עסקת לפני שיצאת למסע אבל אני מניח שהיית מוצלח במה שעשית ושאביך, אם הוא עוד היה חי באותו זמן, הרגיש הרבה נחת מהישגיך. להניח לעבר אינו דבר קל, ומי כמוני יודע את זה, אבל אם אתה מצליח לעשות כך, אתה תוכל להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהחיים מעמיד בפניך בהווה.

      חלילה לא סדיסט. ידע מה שידע ופעל כפי שפעל.

      אני מי שאני, איש שלם ומרוצה. משלא הבנת מהפתיח של הבלוג הגעתי לשיאים בגיל צעיר ועסקתי בניהול ומסחר רוב חיי הבוגרים. בניתי עצמי בכלים שאימצתי במהלך שנות חיי. אני מלא סיפוק בהשגיי ובשיא אליו הגעתי כשקיבלתי החלטה לשנות באחת את דפוס חיי ולצאת למסע גדול. הנה פגשתי גם אותך ואת הנשים שכתבו ברגש מעליך וכבר תוכל לראות שהיה כדאי.

      תודה לארבעתם. חברים כלבבי.   

      :)

       

        22/9/09 10:53:

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

      טרמילר היקר, אני כל כך מבינה את הקושי לסלוח ומתחברת מאוד לתגובתה של נינה.

      סימני המכות בגוף בהחלט עוברים אך הנשמה מתקשה לשכוח.

      אני מאחלת לכולנו שנה בה נוכל לשכוח ולסלוח על פגיעת האחרים בנו ושנדע לבקש סליחה במידה ופגענו.

      גמר חתימה טובה..

       

        22/9/09 10:53:

      צטט: ruthy 2009-09-22 09:32:27

      מאד נגע לליבי.....

      תמיד היו במכות האלו כוונות טובות.

      גם אנחנו חטפנו....כמנהג אותו הזמן....

       

      אבא שלנו כדוגמת אביך היה לוקח אותנו לגלים הגבוהים....

      עובר אותם איתנו....

      שנים-כשחלמתי על קשיים בחיים הייתי נאבקת בגלים...

      הסיוט עבר רק אחרי שנים...

      לך תדע את הראש הגברי של אז....

      :)

       

        22/9/09 10:52:

      צטט: forte nina 2009-09-22 09:27:10

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

      :)

       

        22/9/09 10:47:

      בריאות אהבה ואושר.

      כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

       

      שוקי

        22/9/09 10:46:

      ה"בריחה" אל מרחבי הים מוכרת לי...

      שמורתי, שהייתה במקרה גם מהנהלת בית הספר,

      סיפרה לאבי על העדרותי מהשיעורים הוא צחק בפניה

      (למרות שהיה מורה במשרד החינוך) נימוקי היה כי אני מבזבזת את זמני

      בכמה מן השיעורים, בסופו של דבר זה עניין שעד היום מצחיק אותי...

      הייתה לי דרך, גם לך.


      החברה מלמעלה הזכירה לי... כאן.

      גמר חתימה טובה דרור יקר. שתיהיה שנה מוצלחת.

        22/9/09 10:25:

      צטט: אטוש 2009-09-22 09:22:43

      על זה נאמר.... שובב אני אני שובב אך יש לי לב זהב!!!!! 

      :)

       

        22/9/09 09:43:


      היי דרור,

      סיפרת על מה שסבלת מהאבא שלך בילדות אך בין השורות אני מקבל את הרושם שאתה מקבל את הקביעה שעל אף האלימות שהוא הפגין כלפיך, הוא נהג מתוך תסכול ורצון לראות אותך מצליח ולא מתוך דחף סדיסטי כלשהו (כי אז האלימות היה יכול להיות הרבה יותר חסרת שליטה וקשה עד לסכנת חיים של ממש). אם אכן צדקתי, אז אני חושב שהשלמת עם העבר ולא נתת לו להשפיע עליך בחייך הבוגרים וטוב שכך.

      לא סיפרת במה עסקת לפני שיצאת למסע אבל אני מניח שהיית מוצלח במה שעשית ושאביך, אם הוא עוד היה חי באותו זמן, הרגיש הרבה נחת מהישגיך. להניח לעבר אינו דבר קל, ומי כמוני יודע את זה, אבל אם אתה מצליח לעשות כך, אתה תוכל להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהחיים מעמיד בפניך בהווה.

        22/9/09 09:32:

      מאד נגע לליבי.....

      תמיד היו במכות האלו כוונות טובות.

      גם אנחנו חטפנו....כמנהג אותו הזמן....

       

      אבא שלנו כדוגמת אביך היה לוקח אותנו לגלים הגבוהים....

      עובר אותם איתנו....

      שנים-כשחלמתי על קשיים בחיים הייתי נאבקת בגלים...

      הסיוט עבר רק אחרי שנים...

      לך תדע את הראש הגברי של אז....

        22/9/09 09:27:

      חומרים קשים.כמו חצץ מחוספס

      אני דווקא מבינה אותך

      זה חוסר האונים של הורים

      מול ילדים שלא מתנהגים על פי הספרים.

      סימני המכות מהגוף נעלמו

      אך מהנשמה לעולם לא.

      ההשפלה בלתי נסבלת!

      מי שלא עבר זאת יתקשה להבין.

      אבל בסופו של דבר צריכים

      להתחבר למרפא הפנימי והחיצוני

      כדי לסלוח ולעבור הלאה.

       והאהבה חשובה מכל

      לרפא כל פצע ומורסה.

        22/9/09 09:22:
      על זה נאמר.... שובב אני אני שובב אך יש לי לב זהב!!!!! 

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון