כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מתהעל

    אז מה את מבשרת? שואלים אותי תמיד... ואני עונה שאני לא תמיד מבשרת, אני לפעמים גם בטלה אביב...

    מסע חיים בין ירושלים לברלין.

    אוטופיה תחבורתית

    6 תגובות   יום שבת, 25/8/07, 06:09
     

    הרציף שקט. אנשים עומדים דרוכים ומקשיבים לבואה של הרכבת. שלוש דקות לתשע. עוד מעט היא תתייצב פה. "סליחה?". הבטתי לצדי, שם עמד איש מבוגר, כבן 70, לבוש במיטב בגדיו. "כן?", אמרתי.

    "השרוך שלך פרום", הוא אמר והצביע על נעליי. "תודה, אדוני", אמרתי והתכופפתי לשרוך את שרוכיי.

    חייכתי לעצמי ואמרתי כמה העולם יפה. איש זר שלא מכיר אותי מבקש את בריאותי, שלא אפול ואפגע בטעות.

     

    על הספסלים ישבו המבוגרים ובצדדים נראו הצעירים, דרוכים, זקופים, שקטים ונינוחים. האווירה רגועה. אני שומעת מרחוק את הרכבת מתקרבת. בדיוק בזמן. לאט לאט היא התקרבה ונעצרה. כולם נעמדים בסדר מופתי ומחכים לפתיחת הדלתות. המבוגרים עומדים מקדימה ומאחור הצעירים. הדלתות נפתחות. כולם עולים בשקט לרכבת. יכולתי לשמוע את הרגליים רוקעות במדרגות הברזל של הרכבת.

     

    התיישבתי בקרון האמצעי, והוצאתי לי ספר מהתיק. נהניתי מהשקט.  התחלתי לקרוא בספרי. יכולתי לשמוע את הדפדוף בספר. מדי פעם היו אלה רחשי הדפדוף של אנשים אחרים שקראו גם הם. יכולתי ממש להבדיל בין עיתונים לספרים ולמגזינים.

    מדי פעם קריאתי נפסקת ואני מסתכלת מבעד לחלון - מבקשת לדעת מה מיקום הרכבת. הירוק שמציף את החלון שלי מקסים אותי. ממש יכולתי להריח את הפריחה, הניקיון והחום העוטף והמחבק. קרניה של השמש נעימות, מתפזרות ברכות ומשאירות צללים רכים ועדינים. הפרחים היו כה צבעוניים, מהירות הרכבת גרמה לצבעים להפוך לנקודות רצופות, לתוואי של צבעים. המכשיר הסלולרי שלי כבוי, כנהוג ברכבת. מדי פעם מגיעים לאוזני קולות של צחוק מתגלגל, לחישות בין אוהבים וצלילי נשימות של מי שמבקש לבשר על קיומו.

     

    הבטתי מסביב, מתנתקת מספרי. חיפשתי מישהו מוכר או אולי מישהו שינעים את זמני או ייתן מרגוע לעיניי. סרקתי את הקרון ונתפסתי בבחור ממושקף, בהיר שיער, עיניו חומות ובוהקות ועל פניו חיוך עדין. יכולתי לראות את טוב לבו מעיניו. חייכתי, זה היה כה טבעי. פתאום החיוך שלו גדל. לפתע שמתי לב שלא תכננתי לחייך, הוא כאילו דרש את זה ממני. המשכתי לחייך, זה מרגיש כה טוב. מעין הילה של בריאות ונועם ריחפה מעלי. ניסיתי להישיר מבט אל תוך עיניו, אך הוא היה קצת מרוחק. קיוויתי שיתקרב. ביישנות קלה ומבוכה הציפו פתאום את פניי.

    "תתקרב", חשבתי לי. מבטים רציפים וארוכים, כאילו שיחקנו במשחק לא ברור. מדי פעם שברתי את הרצף, אולי כי חששתי שאתפס במחשבותיי מלאות התשוקה. רציתי לשמוע את קולו, להקשיב לדבריו ולחייך חיוך מבין.

    החלטתי לחזור לספר שלי. קראתי כמה עמודים ואז הרגשתי בגוף עומד לצדי. הרמתי את ראשי ומבטי וראיתי את אותו הבחור עומד לצדי. "אני מפריע?", שאל עם חיוך. "לא, תרצה לשבת?", עניתי מיד. "אני אשמח. ראיתי שקרני השמש שנופלות על פנייך כה יפות והחלטתי לחלוק איתך אותן. לא איכפת לך נכון?", חייך וביקש את אישורי. "שמשי היא שמשך. קרניים רבות לה. אתה מוזמן לשבת וליהנות מהן", אמרתי וחשבתי לעצמי שאני נשמעת כמו איזו אימרה מספר נושן מצופה באבק.

    בהתחלה היה שקט מוחלט. לאחר כמה דקות הוא שבר את השקט בשאלה מה אני קוראת ואז פצחנו בשיחה. קיוויתי כל כך שהנסיעה תתארך. רציתי להכיר אותו עד כמה שאפשר בזמן כה קצר. הנסיעה חלפה לה כל כך מהר, אך בנעימות. הבטתי בחלון והבחנתי שהתחנה שלי קרבה. מחשבות טורדניות אודות העתיד הציפו את ראשי. "איך אני משיגה את הטלפון שלו? האם הוא יבקש אותו?".

     

    קיוויתי שהכל יסתדר. הודעתי לו בעדינות שהנה התחנה שלי מגיעה, כולי תקווה שהוא יבקש. הוא חייך ואמר שישמח אם נהיה בקשר. חייכתי והוא מיד הושיט לי את כרטיס הביקור שלו. התחנה שלי ממש הקדימה. הוא אמר שאני אתקשר וחבל שאפספס את התחנה שלי. הנהנתי ואחזתי בחוזק בכרטיס, פן יישמט מידי.

     

    ירדתי מהרכבת אל הרציף מחפשת את החלון שישב לצדו. חייכתי ונופפתי לשלום.

    שוב הסתדרנו, יורדי הרכבת, בסדר מופתי לכיוון המדרגות שמובילות אל פנים הבניין של התחנה. ממש זרמים של אנשים מאורגנים. מאושרת ומחויכת צעדתי אל עבודתי, עדיין מחזיקה בכרטיס שמחמם את ידי ומקווה שבקרוב אותו אדם יחמם גם את לבי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/9/07 14:08:

      אני מאמין שזה קיים, אפילו בישראל, אם רק מוכנים לתת לזה צ'אנס.

      מרגש.

        25/8/07 18:18:
      זו שביליתי עימה אתמול סיפרה לי על איזה בחור עם צירוף הגנים מאותו האיזור... הוא התעצבן על חוסר הדיוק, האיחורים וכו'...  משעשע משהו.
        25/8/07 14:55:

       

      צטט: אדם לב ארי 2007-08-25 08:35:24

      כל כך לא ישראלי... :-P

       

      ממחוזות הגנים האחרים שלי....

        25/8/07 14:55:

       

      צטט: ענת (קיים אבל בא לי) 2007-08-25 06:50:26

      איזה חלום נחמד לקרוא על הבוקר...

      חבל שזה רק חלום... באירופה זה אפילו מציאותי...

        25/8/07 08:35:

      כל כך לא ישראלי... :-P

       

      איזה חלום נחמד לקרוא על הבוקר...

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      meitalli
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין