הם בעצם רובצים על ליבי מאז מותו הטרגי של אסף רמון ז"ל.
כשקרה האסון, הכל קפא מלכת.
ראיתי את הפנים היפים הללו על המרקע ואמרתי לעצמי:
"למה, למה שוב? למה אותה משפחה? לא מספיק? איך רונה תוכל להתמודד עם זה שוב? ושלושת אחיו, איך הם יוכלו?".
ואז זה קרה. התקשורת החלה לגרוס את התחושה האינטימית שלי למשפחה היקרה הזו לאפר.
שוב ושוב בשידורים מחזוריים, שודרו אותן תמונות מסיום קורס קצינים ומהיום בו קיבל אסף את כנפיי התהילה הנכספים.
ויום אחרי, הפכו את האבל ללאומי, כל רשת שלא שמתי שידרה שירי עבריים מלנכולים יפים ופתאום הוא הפך לבן של כולנו.
זה השלב שחושי התכהו.
לא יכולתי עוד להרגיש, כי לקחו לי את התחושה האישית והפכו אותה לחלק מתחושה קולקטיבית.
מאז ומעולם התקשיתי להרגיש קולקטיבי, גם כאשר דודי - אח של אמא שלי, נהרג בתאונה מטופשת בצבא והוא צעיר ממני כיום, לא יכולתי לשבת שם בטקסטי יום הזיכרון ולהרגיש עם כולם כאילו שאני מחוייבת למישהו בכלל.
הדבר החריף כאשר יום אחד הכרזתי שאני לא יושבת עם המשפחה שלי והולכת במקום זה לשבת במדשאה הגדולה מאחורה.
שם התגלה המראה הסוריאליסטי הקולקטיבי, של משפחות נשים וטף שבאו למופע הקולקטיבי הכי טוב בעיר. היו שם פיצוחים, שיחות על מי יקנה בשרים ליום העצמאות ועוד.
אז ראיתי גודלו של זיוף קולקטיבי וכמה תחושות הבטן שלי צדקו.
אסף ז"ל נהרג וליבי נחמץ אף יותר מהיום בו נהרג אילן אביו.
אבל משהו גם נראה לי מעוות בכל העלילה הזו. במה שונה הצער של המשפחה הנפלאה הזו, מצער משפחות שישבו בקידמת הבמה כמשפחות שכולות בערב יום הזיכרון? האם צער כפול של משפחה מפורסמת שונה מזה של משפחות האנונימיים שאיבדו פעמיים?
המון שאלות עלו בי.
האם יש הבדל בצער של משפחות שאיבדו בטעות/בתאונה יקירים מאלו שאיבדו בקרב באופן הירואי? האם יש הבדל בין אלו שיקירהם הלכו בתוך שיגרת יום (גם אם צבאית) ככה בחינם סתם תאונה מטופשת, לבין אלו שמראש לקחו על עצמם סיכון ואחריות ומתו תחת פעילות מבצעית, אימון או קרב?
האם נכון להפוך משפחה שאיבדה יקירים יקרים לנו כולנו, לסימבול? האם אנו לא מעמיסים עליהם גם אותנו בכך מתוך התחושה שאנו חברה מאוד סוציאלית ומזדהה? האם זה לא מזוייף להתאבל רק על אלו שאנו מכירים ובטקסים קולקטיבים למשפחות אנונימיות, להגיע מתוך מסורת או כוח האנרציה ולחשוב במהלכו לא מעט על יום העצמאות הממשמש ובא?
אני ראיתי בשידורים המחזוריים המשדרים את אסף זילות של כל העניין, כך גם נראה שידור ההלוויה, כי הוא הפך אותה מאינטימית לקולקטיבית.
האם רק לי היה מאוד לא נוח ההכנסה הזו שלי בעל כורכי להתאבלות ממלכתית גורפת שכזו? |