בעינים עדיין נשארת הבעת החיים. החיים אוזלים מתוך הגף המתכופף אבל העיניים עדיין חיות. בעיניים הקטנות החומות ניבט הצער הגדול ויש בהן גם השתוממות ופליאה על שכך קרה עם החיים.
דני שוקעת לתוך העינים החומות החמות האלה ועם שהיא שוקעת בתוכן, עולה הזיכרון בתוכה ומציף את כל כולה, "אבא" . היא לוחשת , לאיש הזקן שיושב לפניה. "אבא  יקר ואהוב שלי".
היא מעמיסה כף נוספת של מרק  טחון, רירי, ומקרבת אותה אל פיו של האיש הזקן. הוא סוגר את שפתותיו בכוח , מסרב לבלוע..
"אבא", נסה עוד כפית. אתה חייב לאכול". אבל הוא מסרב. אינסטינקט הבליעה הולך ומתנוון, ידעה , מתוך אינספור המחקרים שקראה במחשבה למצוא קצה חוט של תקווה, אבל עיניו אמרו שלא במותו של מנגנון פיזיולוגי מדובר כאן אלא במות הרצון. הנה החיים רוצים לצאת מתוך הגוף העיף.. 

היא ממשיכה לערות את המזון אל פיו הקפוץ, אבל דעתה כבר מוסחת  היא  כבר במקום אחר. נזכרה בפרידה בבוקר מבנה הבכור ובבקשתו: "אמא , בבית החדש אני רוצה שיהיה לי בית מעץ".
 "אבא, אתה זוכר את בית העץ שבנית לנו, את  , חייכה. אביה הזיז את כף המרק מפיו ואחז בידה המאכילה. "אבא  עכשיו הזמן לבנות לדניאל  בית מעץ. 

עיניו של אביה התעוררו וזיק ראשון של חיים ניצת בהם. ופתרום קרה הדבר שעוד רבות יסופר בו במשפחתה: אביה חייך  חיוך אמיתי , לא עווית פתאומית ובלתי רצונית,  אלא חיוך ממש  ועיניו החומות  מוארות פתאום.
"אני זוכר בינתי" . . אני זוכר.. 

ואת הנפילה שלי מהעץ אתה זוכר?   תחושת צריבה חריפה עברה בגופה, כשנזכרה באותו יום חורף סגרירי בו החליקה במהירות  על גזע עץ רטוב  ואת הבכי והכאב ואת אביה רץ אליה מרים אותה לנחמה.
"ואת הסולם הארוך שהכנת לנו, שהיינו  מטפסים בו במהירות ומושכים אחרינו מייד שהרעים לא יוכלו לעלות. אותו אתה זוכר" ?
אביה מחייך והנה הוא אט אט מתרפק חזרה לתוך ענן השיכחה. הנה הערפל השחור עוטף אותו שוב ולוקח אותו ממנה. "אבא , אבא,רגע". 

היא קמה במהירות , תרה אחר נעליו ועוזרת לו לקום מהכורסא. "קום אבא בוא נלך לבנות לנו בית מעץ" אביה מתנגד, גופו נוקשה ומסורבל. "אבא, בוא , בוא נצא קצת". האח האחראי מציץ בה מאחת הפינות, מאכיל זקנה תשושה . "נחזור תוך שעתיים" היא מפטירה במהירות בדרכה למעלית, לצאת החוצה מריח הזקנה והחולי.
אביה לא מדבר. שותק. כבד, אוחז בזרועה . הם נכנסים במהירות למכוניתה. היא חוגרת אותו במושב האחורי. ומביטה בו מבעד  למראה. "אבא'לה, בוא נצא לטיול".

"הביתה" הוא ממלמל פתאום, עיניו עצובות .
הם יוצאים מבית האבות הצפוני למושבה המרוחקת. אביה לא מוציא הגה במהלך הנסיעה. הים הכחול  של ילדותה מלווה אותם, ממסגר תמונת זיכרון מתוקה ורחוקה של ילדות שזופה ומלוחה, נטולת דאגות.

אבא- תראה את הים". כמה אהב את הים. נזכרה בימים שבהם היה לוקח אותה. רק היא והוא. יורדים לים. שתי מגבות, שמיכה דקה. יושבים אב ובתו מול היום הכחול  ולא מחליפים מילה. שוחים ומתייבשים בשמש הלוהטת. אמה היתה מתרעמת על הבריחות הללו שלו . "ים, סרטים, אתה מבלה, ואני עובדת". והיא ליבה היה נחמץ והיתה כואבת את עלבונו של  אביה. שלא ידע מעולם להשיב , ורק היה נמלט מרעש מכונות המפעל , הילדים והעולם סביבו לקצת שקט של  הים.

חייכה כשנזכרה פתאום  באביה הגיבור, שרדף אחרי אותו גנב שחטף את ארנקו ושעונו . איך רצו אחרי הגנב ארך הרגליים שכובע קסקט על ראשו . רצו שעה ארוכה אביה והיא אחריו .  עד שתפסו אותו והזעיקו ניידת משטרה. והנסיעה בניידת עד לתחנת המשטרה, גם אותה זכרה בבירור.   ואת השיחה שהתפתחה בניידת בין אביה לגנב ואפילו את גל הרחמים שתקף אותה מול הגנב השלומיאל שהצליח להיתפס על ידי אביה, זכרה היטב.

שתיקה באוטו. אביה כבר שקוע בעולמו שלו. ראשו שמוט על סנטרו. ספק ישן , ספק מסומם והיא מנסה להתרחק מהכאב שתוקף אותה פתאום. חושבת על ילדיה שלה, מתגעגעת פתאום לחיוניות שפורצת מכל תא בגופם. הצחוק המתגלגל. הבית על העץ.
מתקרבים לבית. היא מחנה את מכוניתה ועוזרת לו לרדת. עיניו מנסות  להתרגל לאור השמש שהוא רחוק ושונה מאור הניאון התמידי במחלקת החולים התשושים הנמצאת 3 קומות מתחת לאדמה . "הוא לא רגיל כבר לאור שמש , חשבה בכאב. מסתובב ומשרך רגלים במסדרונות מוארים באור מתכתי.

"והנה העץ, אבא. רואה את העץ הגבוה הזה. פה נבנה בית מעץ לדניאל". ושוב השם הזה, של בכורה, מעיר זיק פתאומי בעיניו.
העץ צעיר, לא בטוח שיוכל להחזיק עליו בית. היא חושבת. מחפשת את ארגז הכלים הישן שהניחה בקרבת מקום. הנה אבא, זוכר את הפטיש שלך. פותחת את קופסת המסמרים החלודים במהירות. אב'אלה תראה. קח , תחזיק." ידו נשמטת . חלושה.
היא לא מוותרת. שואבת כוחות להמשיך. משהו חייב לקרות. אלוהים, תן למשהו קטן לקרות. תרחם עלינו. אביה מסתובב מבולבל. מחפש מקום להימלט אליו מהשמש הלוהטת, מהאירועים הרבים שתוקפים אותו במהירות, זורקים אותו מהשגרה המוכרת לו. הוא רואה אותה. היא לא יודעת, אבל הוא רואה אותה. הוא יודע שהיא רוצה ממנו משהו. רק לא מבין מה בדיוק. משהו קורא לו, לנסות ולהבין מי היא האישה הזו, שפניה עצובים ועיניה חזקות. מי היא האישה הזו?  קולה מוכר לו . הוא יודע שהיא יקרה לו. הוא הריח פעם את הריח שלה. אבל האפלה חוטפת אותו . קוראת לו להיכנס בשעריה. האישה הצעירה הזו רוצה משהו. מה היא רוצה. "דניאל" שפתיו חוזרות אחרי השם. השם נעים לו. הוא חוזר אחריו שוב. האשה הצעירה מסתכלת עליו ביאוש ידה שאחזה בפטיש מחפשת כעת מקום להניחו. קופסת המסמרים מתפזרת .

הדלת נפתחת וילד עם שיער זהב שועט במדרגות לעברם. "אמא , אמא הגעת". הוא נעצר , מחבק את מותני אמו ומתרפק עליה. מביט  ספק סקרן ספק חושש. "אמא" סבא יודע  לבנות בית מעץ. אמא , את חושבת שהוא יצליח? אני יכול לעזור לו"?. אמו מלטפת את ראשו המושלם . שותקת. מבטה עוקב אחר עיניו ההולכות ומתרחקות של אביה .
"תתעורר , ארמונדו", קול קורא בתוכו. "תתעורר . הילד מחכה." אבל מי זה הילד הזה. הוא שומע את עצמו בוכה ביאוש. מי זה הילד הזה.

דניאל ניתק מאמו. ניגש אליו. "בוא סבא בוא נראה את העץ".  ידו החמימה והקטנה היא עונג בידו הזקנה. 
הם מתקרבים אל העץ הנמוך, השברירי. הילד ז עם שיער הזהב וסבו , שדמיון מדהים מתגלה ביניהם פתאום.
דניאל אוסף את המסמרים לתוך קופסת הפלסטיק הישנה , השבורה. אוחז בידו של סבו שם בתוכה את הפטיש  ומקרב אותו אל קורת העץ הגדולה המונחת על שולחן העבודה החלוד. הוא עוזר לסבו להרים  את ידו ולהכות  בקורת העץ. ידו של הסב הזקן   מתרגלת אט אט לתנועה המוכרת שהיא רחוקה ממנו ועם זאת בתוכו כל העת. גופו הנוקשה לומד את תנועת ידיו ומתאים עצמו אליהן, והנה תמונת חיים עולה ונוצרת בחצר הבית: סב ונכדו בונים בית מעץ . הילד מחזיק מסמר תופס את יד סבו וסוגר את אצבעותיה על המסמר, נותן לו להרגיש ואחר מכוון אותו לקורת העץ הגדולה.
דני מסתכלת עליהם, על בנה המושלם , ועל אביה שפעם אמרו עליו שהיה יפה תואר. שאמה סיפרה עליו  שהיה מצחיק את כל הבנות.

חיוך חמים התפשט בתוכה כשנזכרה בהבל פיהם של אחיה הקטנים , בריח מחטי האורן שאפף אותם  ואת השמיכה הישנה והמרופטת מכסה את כתפי כולם בעודה  מקריאה להם סיפור הרפתקאות לאורו של פנס קטן בבית על עץ.  "כל ילד צריך בית מעץ", חשבה.