חורף...הרוח שורקת בצמרות העצים הגשם מכה בזעף,

האף דבוק לשמשה, מציירת באצבעה על האדים שמכסים את החלון, הלב מבקש החוצה.

תנור דולק בחדר , שתי ילדות , אחת קטנה והשניה קטנטנה.

אחת חסרת מנוחה, מטפסת על המשקופים,  השניה עוקבת אחריה בעיניים ענקיות ,

מעריצות,לא מבינות,חוששות כמו מזהה סכנה מתקרבת.

הקרירות שזולגת מהחלון אל תוך חדרה בלילות מזכירה שהנה כבר כמעט חורף...

מביטה אל צמרות העצים, הרוח  נושבת קלות, אין סימן לגשם...

מאי שם ,מהשמיים הכהים והצלולים של הלילה חוזרת הנשמה למקומה.

ברוכה השבה  היא לוחשת....החורף הוא הזמן שלנו.

המרחק והוירטואליה עושים את שלהם..

ההיבהובים על המסך נהיים דלילים קצב הנשימה נרגע.

האופניים החדשים , אדומים נוצצים עומדים בכניסה לבית מחכים לה,

מתנת יום הולדת של חורף.

בדמיונה הפשוט והלא מקולקל של ילדה קטנה, היא שומעת אותם לוחשים לה.....

"בואי עלי, הרפתקאות מחכות לנו ,יש לנו עולם שלם לכבוש"

והיא? לא יודעת לרכב על אופניים.....

שבוע לאחר מכן היתה חוזרת הביתה , סמוקה ופרועת שיער,

פיה נפער לספר סיפורי גבורה וכיבושים ובבית?

שתיקה כועסת !

אצבעותיה על המקלדת, רוצה להגיד, לשתף בשמחה ובעצב

אך השתיקות ,השתיקות....הגוף מרגיש את העיניים,את נימת הקול.

הקטנה מתכנסת לתוך עצמה בגוף של אישה גדולה .