לאחר שבחזית המרכז השתרר שקט, התפרסו גדודי החטיבה לאורך קווי הפסקת האש. על פלוגתנו הוטל להשגיח על הגזרה שהשתרעה מבן-שמן בדרום ועד מעט צפונה מטול כרם. גדר התיל לסימון הגבול החדש עוד לא הוקמה ולפליטים שנדדו מזרחה היו סיבות טובות לנסות להסתנן בחזרה אל בתיהם ההרוסים, ברוב המקרים היה בכוונתם לנסות להציל משהו ממה שהותירו אחריהם בעת הנטישה.אבל היו ביניהם כאלה ששאפו נקם.  משימתנו הייתה למנוע בעדם מלעבור את הקווים.    בינתיים לא היינו מודעים לבעיה אחרת שכבר ארבה מעבר לפתח. עניין ההתנהגות כלפי תושבי העיירות והכפרים שנשארו בתחומי המדינה שזה אך נולדה.  

  נכון הוא כי הללו צוידו באישורים רשמיים להעיד על זהותם ומקום מגוריהם, אולם היה עליך לאפשר לאיש להגיע ממש עד אליך כדי לאפשר לו להציג את ה"תסריך" וצא דע אם לא יהיה זה מסתנן  שישלוף עליך איזו שברייה אשר שימשה לו קודם לשחיטת כבשים. 

 במוקדם או  במאוחר, היה האירוע עם הזקן, צפוי לקרות.   

 במרוצת השבועיים הראשונים שישבנו שם בבית האריזה שהפך למטה הפלוגה, הצלחנו לצוד לא פחות מעשרה מסתננים. את הראשונים העברנו לידי המשטרה הצבאית שהגיעה מיד ואספה אותם, אבל לאחר כמה ימים החלו ה"מם צדיקים" להתמהמה והיה עלינו להשאיר את ה"ניצודים" בחזקתנו יומיים ואף שלושה. מכיוון שלא היו בידינו אמצעי כליאה מסודרים נאלצנו לארגן כאלה.   

 ליד המבנה הגדול של בית האריזה, ניצב בית המשאבה שבשעתו היה מנועו המטרטר למרחקים שואב מי תהום להשקות את פרדס ההדרים. הייתה לו לבית המשאבה דלת מברזל וחלונות מסורגים. תוסיף על אלו גם כפיתת ידיים ורגליים והרי לך מתקן כליאה אטום ומבוטח למהדרין. 

חייבת האמת להיאמר. נכון הוא שעולי מרוקו ככלל זכו אז לתואר המפוקפק "מרוקו סכין" על שהיו חמומי מוח ודם, ושסַף האיפוק שלהם כמעט והשתווה עם מפלס ים-המלח, אולם תכונות "תרומיות" אלה, היו גם נחלתם של לא מעטים מקרב עולי פולין ורומניה וצ'כיה, שלא להזכיר את הגחל"ניקים מצרפת וכיוצא בהם. במקרה שלנו היה זה גוסטי ליברמן, הצ'כי הבלונדי ותכול העיניים שמצא כאן כר מתאים של פורקן לתסכוליו. לאחר זמן נודע לנו כי כל בני משפחתו נספו וכי את השרדותו שלו חב למשפחת נוצרים אדוקה שלימדה אותו לשנן את תפילות ה"אווה מריה" ו"אבינו שבשמיים", ולהתוות על עצמו את סימן הצלב. יש לשער כי בערבים ראה גוסטי את התגלמותם של רוצחי משפחתו.  

 לא אכחד, היה בכוחי למנוע בעד הבחור מלהמשיך ולהתעלל באותם עצירים ולהביא ליד הפסקת הזעקות שבאו מתוך בית המשאבה. רק שזכרם של מוטי ואבנר ויהושע, שהיו החברים שלי ושנפלו ממש על ידי, עדיין היה טרי עמי. אבל אם היה בכך כדי להקהות את עוקצי המצפון בימים הראשונים, לא נזקקתי ליותר מעוד ארבעה, אולי חמישה, ימים נוספים, כדי להשקיט אותם עקצוצים לחלוטין. 'שישרפו הנבלות. מי אמר להם לפתוח במלחמה'. אלא  שבינתיים עוד לא עלה על דעתי שהלב מגדל לו לוחות שריון ושאת הנפש מתחיל לכסות רפש האדישות. בעצם- האטימות. 

   משהו בדמותו של הזקן שהובא הפעם אל המטה, העלה את חמתי. מאוחר יותר חשבתי שאולי הייתה זו הדרת הפנים, הזקן הלבן, המבט היציב שבא מעם העין שלא נפגעה, הגאווה השקטה שהקרין, האופן המכובד בו עמד והצורה בה ענה לשאלות. 'חוצפה של ערבי מטונף. מהו החרה הזה .פרופסור לנימוסים' 

  על החוליה שהביאה אותו נמנה גם גוסטי. משום כך לא היה כל מקום לתמוה על הנפיחות והאודם שהחלו להצטייר סביב אחת מעיניו של הזקן ועל זרזיפי הדם שנבעו מתוך נחירי אפו ושנקרשו על שפמו, על זקנו ועל העבאייה.

    מחוץ למתחם נשמעו צהלות שמחה של אחדים מאנשי הפלוגה. לא התייחסתי לכך. . 

  "שו אסמק?" 

  "שמי הוא חג' יוסוף זעים מוח..." 

  מאי שם בתוכי עלה ובא גל של זעם לאין שליטה. 'חג' על האמא שלך, מסתנן בן זונה'. שלחתי אגרוף קמוץ ונוקשה הישר לתוך אפו הצבה. הוא נפל על ברכיו אחר-כך על צדו ושכב דומם על הקרקע. לצד פרצופו החלה להיקוות שלולית דם טרייה.     גוסטי הגדיל לעשות. הוא הוציא ממפתח מכנסיו את אברו והשתין על הזקן השרוע לרגליו. אחדים מהנוכחים פרצו בצחוק מלעיג. רק אבנר אמר שזה מבחיל. אבל אבנר נודע בכל הפלוגה כיפה נפש. 

 אותו רגע הופיעו בשער הכניסה אל המתחם בני החבורה שקודם צהלו בחוץ. שלושה מהם רכבו על חמור צנום שעמד לכרוע מן העומס, שניים נוספים חימרו אחריו כשהם בועטים בו.

 "מה זה? -שאלתי-  של מי החמור הזה?" 

  "של זה". גוסטי הצביע על הזקן המוטל על הקרקע.

   "הוא עבר את הקוים עם החמור?".

   איש לא הגיב.

   "מישהו שאל אותו מנין בא ? לאן הוא הולך?".

   איש לא הגיב.

   "תרימו אותו תעזרו לו לקום".

   כולם כאחד גחנו על הזקן. הם ידעו היטב מתי אני מתכוון ברצינות.

   הזקן דחה את הידיים שאחזו  בו וקם לאטו. כאשר נזדקף וניצב מולי עדיין היה מבט עינו הבלתי פגועה  יציב ושקט. פרץ הדם החדש שזלג מתוך אפו החל להיקרש אף הוא. 

  "מנין באת? איפה אתה גר?".

   הוא הצביע בידו לכוון דרום. "מג'לג'וליה. אני גר בג'לג'וליה". לא יכולתי שלא לשים לב כי נמנע מלכבד אותי באיזה תואר כמו 'יה סידי, או חווג'ה'. כפי שעשו כל האחרים שנחקרו על ידי אנשינו.

    "יש לך אישור?". 

  "כן". הוא הוציא מתוך כיס פנימי פיסת ניר מקופלת והושיט אותה לעברי. הוא דיבר אמת.

  "החמור הזה שלך?"

  "האי נעאם" - כן. 

 "ולאן הלכת?" 

 "כעת, לראשונה, מצא לנכון להגיב בנימוס גלוי."אתה מבין יה סידי, יש לי בן , לומד במדרסה בטול כרם . נשאר שם מלפני שנגמרה המלחמה. לא לקח הנעליים שלו מן הבית. עוד מעט יבוא המטר. הלכתי להביא לו הנעליים. חשבתי אולי אתם תתנו לי להביא לו ולחזור הביתה. יש אשה וחמישה ילדים בבית".

      פקדתי להביא אלי את הבהמה המסכנה. שלחתי את ידי לתוך השקיים והוצאתי מתוכם את כל תוכנם. הייתה שם חבילה ארוזה בניר עיתון ישן. בתוכה היו שתי פיתות. באחת חריצי גבינת צאן מלוחה, באחרת- ממרח חומוס. שתי עגבניות, שני מלפפונים ובצל אחד. בחלק השני של השקיים נתגלה זוג נעליים של ילד קטן. סוליותיהן היו שחוקות ובגפתה של אחת נבעו חורים.

מועקה משונה העיקה פתאום בתוך החזה, אבל אי אפשר היה לבקש סליחה.

 פשוט לא בא בחשבון.                                                                                                                                          .          .