יש משהו ממכר בכל זה.
יש משהו מחדד בהשוואה - העמדת דברים אחדמולהשני, הבחינה - היא אמירה בפני עצמה. כשאומרים - "זה לא בר השוואה" מה זה אומר? הרי משני הצדדים של הקו המשווה אפשר להעמיד הכל. המסקנה יכולה להיות שזה כלכך שונה שאי אפשר להבין שומדבר מזה, אבל לא שאי אפשר להשוות.
השואה שלנו - של כל מי שימשיך לגדול במערכת החינוך שלנו, זו שרק אחרי 10 שנים במדינה הצלחנו לנכס את כולה לעצמנו, ולא רק את הגבורה שבה אלא גם את הזוועות, גם את הפנמת הגזענות, גם את ההליכה כצאן לטבח. גם את הניסיונות הנואשים להשיג רק עוד פת לחם, לשרוד עוד יום, להתחבא ולא להילחם, לברוח - מנצחת בכל השוואה. לא צריך לפחד להשוות אותה. היא גדולה יותר במספרים, בקור הרוח, בתכנון, במיעוט החולקים על עצם קיומה. בהשוואה מתברר, אבל, מה משותף לה וכל רצחעם אחר: שנאת האחר המבעבעת דרך כל הניסיונות הפוליטיים להשתיק ולפרוש שטיח יפה מעליה. הנכונות השפלה של מנהיגים לזהות כמה בקלות מאחד אויב משותף את הקהל, וכמה הוא מרחיק את האש, את הביקורת, מההנהגה. הקלות שבה מסיטים אנשים כמוני וכמוך את המבט מהרוע, מתרצים ומסבירים, שוקעים לחייהם ומקווים - במקרה הטוב - שמישהו אחר יפסיק את זה כבר, זה עושה רעש בשעות הצהריים. אין קו ברור דטרמיניסטי המוביל משנאת האחר לג'נוסייד. אין הכרח שמנהיג הרוצה להישאר בשלטון יבחר מיעוט להתעלל בו. יש דפוסים - חוקרים קבעו שהיו 4 שלבים בדה-הומניזציה של היהודים שהובילה לשואה, אבל הם משתנים ועלולים להטעות את מי שמקווה לזהות אותם ברגע האחרון - ברואנדה עברו משלב 1 (הסתה פומבית) לשלב 4 (השמדה) בתוך יום, בבת אחת. אבל אולי אם לא נחכה לרגע האחרון?
--- זה מפתה, רלטיביזם. חוסר ביטחון עצמי, אולי. או אולי פחד מביטחון עצמי מוגזם של אחרים. מי אמר שאני יודעת מה טוב לאחרים? מי אמר שאחרים יודעים מה טוב בשבילי? ההכרה באחר, באיכות האחר, באפשרות-צדקתו, באפשרות-עדיפותו על פני - הכרחית, נובעת באופן ישיר מהכרה בעצמי. זה ברור לי בבטן באופן פיזי כשהשכנה החדשה שלי אומרת "אבל את יודעת, רק שחורים (בלחישה, נרתעת) אני רואה כאן, אמרו שזה השכונה של הלבנים, איפה כל הלבנים?" אבל זה משתק. מטביע. אם אין צודק, אם אין אמת, איך מחנכים? איך מתקנים את העולם? איך קובעים חוקים? מי קובע אותם? ולאיזה מצייתיים? ולאיזה אסור לציית? ומי מחליט? על מי מותר לי לנסות להשפיע? הילדים שלי? האזרחים במדינה שלי? אנשי חצי-הכדור שלי? ואיך מותר להשפיע? ומה אסור לומר? והרי כל מי שעונה על אלו, עונה מתוך איזו הנחה שהאמת שלו היא האמת הנכונה. וכל מי שרוצה לעשות משהו צריך להאמין בסיפור. כדי לחנך, אפילו רק כדי לחיות, אני צריכה לבחור צד, להחליט מי צודק יותר. אבל הילדים האלה, שהיו עדים להוריהם נרצחים והצליחו לשרוד רק כי היו נמוכים משדות התירס, האם כשהם מכנסים במגרשי כדורגל ומוציאים להורג ללא משפט אזרחים כי אולי הם אנשי מליציה הם צודקים יותר? פושעים פחות?
--- זה ממכר, הלקרוא ולהיקרא. הלשלוח את לחמי על פני המים, ולראות לאיזה גדות הוא מגיע, מי עושה ממנו מה, מה חושבים עלי מי שאינם מכירים אותי כלל, ומי שמכירים אותי היטב. הלחשוב-בקול-רם. החיפוש אחר תשובות, שמוביל רק לשאלות חדשות, או לחידוד הישנות.
--- נראה אם אצליח להמשיך בכל זה גם בירושלים, שלא חסרים בה קווי דמיון לכל הדברים הרעים שראיתי כאן, ולא חסרות בה סיבות בשבילי לתקן, לנצח את הרעים, להסיט אותנו ממסלול ההתנגשות, לפחות לנסות.
בשביל הימים הנוראים שעוד יבואו, ובשביל שלא יהיו נוראיים יותר. השנה, אני מבטיחה, לא מסיטה מבט. |