אין דרך טובה יותר להכיר את איך שהיית בגיל 17 מאשר לסרוק מסמכים עתיקים במחשב ולמצוא דברים שכתבת. זה מסוג הדברים שאני בטח אתחרט שפירסמתי ויראו לי מגוחכים עוד מעט, אבל בינתיים החלטתי להרשות לעצמי את הסיכון הזה, בעיקר כי עברו כמעט 8 שנים מאז שכתבתי את הסיפור הקצר הזה.

המבט שלו היה חודר מתמיד.

לא הייתה זאת הפעם הראשונה בה מבטו היה בלתי ניתן לפירוש ואף מדאיג במעט בעיניה, אך לראשונה היא ישבה מולו בחדר דומם ולא הרגישה בטוחה.

היא תמיד הרגישה בטוחה איתו, הוא היה האדם האחד אשר עליו היא יכלה להסתמך שתמיד ישרה עליה את תחושת הבטחון, בין אם היה זה בחיבוקו, או אפילו סתם במבטיו- אותו אחד מהמבטים הבלתי ניתנים לפירוש, שבכל זאת גרם לה למן תחושת בטחון זמני בהכל.

השתיקה אפפה את החדר לכל קצותיו.

הפחד השתלט עליה. היא ישבה שם משותקת והסיטה את מבטה. הוא לא הסיט את שלו, הוא פשוט ישב שם והמשיך לבהות בה במבט שגרם לה להרגיש אשמה, למרות שהיא לא הייתה מודעת לגורם לכך, ומה פשר המבט.

הדמעות החלו לזלוג על לחייה מבלי שהיא ידעה בעצמה מה מקורן.

היא אף פעם לא בוכה- היא עצרה את עצמה מלבכות זמן רב מדיי, היא מנעה מעצמה פעולה זאת מכלל אפשרות, ולאחר זמן כה רב בו היא לא זוכרת שבכתה מאז שהייתה ילדה קטנה והכלב שלה מת (מה שעד לאותו רגע הייתה החוויה היחידה שנראתה לה ממש נוראית, יחסית לאז לפחות)- היא כבר לא יכלה לבכות.

היו פעמים שהיא אף אילצה את עצמה לנסות ולבכות קצת, אולי בשביל קצת רחמים, סימפטיה מצד מישהו, כמעט כל אחד, מעין זעקה לעזרה- אך לרוב הן היו לשווא, והדמעות שכבר התרגלו לעצור את עצמן בכל פעם כשחשבו שהגיעה תורן- כבר התייאשו מלנסות, שכן ידעו שכאן לא ימצאו את החמלה שאותה הן מחפשות.

היא הביטה בשעון, היה נדמה לה כי הזמן עצר מלכת, או שמא הייתה זאת רק תחושת הנצח ששררה בה בעקבות העתיד להתרחש, שעדיין לא היה ידוע לה, ומשך את הגעתו יותר זמן מהמצופה.

חבל שהיא לא...

לביטוי הזה הייתה כל כך הרבה משמעות בעיניה. משמעות שרק היא ראתה בו, משמעות שרק היא מצאה בו מעבר לסתם ציטוט מאיזה שיר.

הביטוי הזה אמר לה כל כך הרבה, הוא שיקף את ראיית עולמה מכל כך הרבה סיבות.

לא הייתה לה שום דרך אחרת לתאר את עצמה מלבד להגיד שאכן- חבל שהיא לא.

הוא לבסוף הסיט את מבטו.

היא עצמה את עיניה בכדי לעצור את הדמעות- אך ללא כל תועלת, הן היו רבות מדיי והן היו שמורות שם במשך יותר מדיי זמן- ועכשיו סוף סוף הגיע תורן, והן לא התכוונו לוותר לה, לא אחרי שויתרו לה במשך יותר מדיי זמן.

הן ניצחו אותה הפעם, וכל שהיה נותר לה לעשות הוא להשלים עם העובדה שלא תמיד אפשר לנצח, או במקרה השקפת עולמה הפסימית- רוב המאבקים, לפחות שלה- סופם להסתיים ברעתה.

באותו רגע בדיוק הטלפון צלצל. היא אפילו לא טרחה לשלוח ולו מבט אחד לכיוונו.

הוא היווה שיחת השקמה בשבילה, להתעורר ולהשלים עם המציאות- היא לעולם לא תוכל לחזור. היא לעולם לא תוכל לנצח במאבק התמידי שלה כנגד עצמה, והיא לעולם לא תהיה מה שהיא לא.

והיא לא, וחבל, אבל היא לא.

הוא קם וצעד אל מעבר לחדר, וסגר אחריו את הדלת בעדינות.

הצליל שהשמיעה הדלת בהסגרה היה מבחינתה הסגרות כל התקוות שהיו לה לכל שינוי במצב, היא הגיעה לראשונה למודעות באשר למציאות שבה היא הייתה נתונה, והשלימה עם העובדה כי יתכן וזה מה שדן לה הגורל.

הדמעות החלו שוב לזלוג על פניה, אך הפעם הם לא נבעו מייאוש- מקורן היה במעין אושר רגעי מוטל בספק, שכן היא לראשונה לא ניסתה לעצור בעדן, היא אף רצתה שהן יפלו, הן היוו מבחינתה את השלב הבא אשר היא כעת הבינה שעתיד לבוא, ושאין לה כל עניין בלהמשיך ולדחות את הבלתי נמנע, את העתיד שהיה צפוי לכולם, אך היא הבינה כי נגזר עליה שעתיד זה יהיה בשבילה בהווה.

היא הסתכלה מבעד לחלון חדרה הפתוח, נשמה את האוויר הקריר שעשה את דרכו לחדרה באותם הרגעים, והמחשבה היחידה שהמשיכה להטריד אותה ולא הרפתה ממנה הייתה כמה חבל שהיא לא.