החיים שלי עם פיברומיאלגיה
אני כותבת כאן כבר כמעט שלוש שנים ולאחרונה גם מפרסמת סרטונים. הגורם שהניע אותי לכתוב היה כאב. הרבה כאב לפני כמה שנים עברתי תקופה של כמה חודשים שכללו אשפוז של 8 ימים עד שאובחנתי כחולת פיברומיאלגיה. כמו שהראומטולוג שלי הסביר לי במשפט אחד מה זה פיברו': "ירידה בסף הכאב" אצלי זה מתבטא בעיקר בכאבים במפרקים (מרפקים, מפרק כף היד, מפרקי הירך והברכיים). לאחרונה הבנתי שאני חושבת הרבה על פיברו' ואיך היא משפיעה לי החיים ואיך אני לומדת לחיות איתה. לכן, בלוג זה הומר לסיפור החיים שלי עם פיברומיאלגיה. אני תמיד שמחה לשמוע תגובות ולצרף חברים חדשים.
פוסטים פופולאריים
-
התעמלות - חימום צ'י קונג
19/9/10 | 631 צפיות
-
אוטוביוגרפיה בחמישה בתים
1/7/08 | 1057 צפיות
-
טיפול חדש (אולי) ועדכונים
7/10/10 | 666 צפיות
-
סיור בבית פיברואית אמיתית
27/9/10 | 587 צפיות
-
החתולים האהובים שלי
6/9/10 | 465 צפיות
-
כאב? ומה חדש?
11/8/11 | 912 צפיות
פוסטים אחרונים
- עדכוני חתונה וחדשות משמחות 16/8/11
- כאב? ומה חדש? 11/8/11
- חיפוש עבודה, כתבה על פיברו ועוד 12/7/11
- הטיול שלנו לאנגליה 19/5/11
- שמחה להיות חולה 13/4/11
- צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה 31/3/11
איפה החשק?
וואו, לא זכור לי חג כזה מעייף.
החג היה עמוס, ובכל יום היתה לי ולחבר שלי (תומר) ארוחה חגיגית בעיר אחרת. בשישי היינו אצל אחותי ואת רוב הערב העברנו בשיחה עם אמא - יום כיף. בשבת היינו אצל אמא של תומר כשהופתענו בארוחה חגיגית עם משפחה מורחבת. בראשון היינו אצל אמא שלי עם אחים ובני דודי.
חוץ מהנסיעות שמאוד מעייפות (אפילו כשתומר נוהג) גם הישיבה בשולחן החג הייתה מאתגרת...הארוחות בחגים כל כך ארוכות... והכיסא בזוית של 90 מעלות (השנואה עליי)
משפחתו של תומר לא יודעת ממש על כל הכאבים שלי והרמה שלהם. בהיותי פולניה ובהיותם פולנים הרגשתי חובה לעזור בהכנת השולחן. תומר הזכיר לי 10 פעמים בערך לשבת לנוח אבל התעלמתי. רציתי קצת להרגיש נורמלית. הבעיה היא שבנסיעה ובמיוחד בהגיענו חזרה לב"ש קרסתי. לא יכולתי להזיז את צד שמאל מרוב כאבים. הרגשתי כל כך מטומטמת...
תומר תמיד מרגיע אותי אבל עדיין קשה לי להפסיק לדאוג להשפעה של הכאבים שלי עליו ועל הקשר.. כשאני בכאבים ככה, אני לא ממש כיפית... לפחות אני לא מרגישה כיפית...
בשבועות האחרונים ובמיוחד בימים האחרונים הדבר שהכי חסר לי והכי קשה לי למצוא זה : חשק חשק לעבוד חשק לעשות חשק לקום חשק לבשל חשק לדבר חשק לאכול חשק ללכת חשק לעזור
איפה החשק?
אני יודעת שהכי חשוב זה לשמור על האופטימיות ולהמשיך לעשות ולפעול. וכשאני עם אנשים אחרים אני מצליחה יחסית להיות חייכנית ושמחה...ולצחוק גם אם כואב... זה לא קל בזמן האחרון כל כך כואב, אני כנראה ממש לא באיזון... קצת מרגישה כאילו נתקעתי במין לולאת כאב ולא בטוחה איך לצאת...
כל כך לא הגיוני לי שזה אני, שהגוף הזה זה אני. תמיד הייתי האנרגטית, שעושה ועוזרת, והכי חזקה (מהבנות) ואוהבת לרקוד.. זה לא מתחבר לי עם המצב הזה. מין אוקסימורון פנימי שכזה...
אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת במצב הזה בלי תומר... אמנם כבר הייתי במצבים כאלה מבחינת הכאבים לפני שפגשתי אותו, אבל, יש את אלמנט הזמן והאבחון... פעם שעברה במצב כזה קשה הייתי אחרי האשפוז... עוד לא היינו סגורים על מה זה בדיוק ועוד הייתי בשלב של בדיקת טיפולים שונים..והתמודדות עם העכשיו עכשיו יש הרבה יותר הסתכלות לעתיד שלי ושלנו ביחד, תוך על השפעות העולם הפנימי והחיצוני על מצב הכאבים בשנתיים האחרונות .
פתאום יש את עניין חוסר העצמאות שלי, וחוסר התקוה שלי להיות עצמאית. איך אני אוכל לתמוך בעצמי כשעם קצת לחץ כל הגוף קורס...
|
תגובות אחרונות
-
RONISAGIV
בתגובה על התעמלות - חימום צ'י קונג
-
BenAlias
בתגובה על לימודים ודירה
-
ronino4
בתגובה על דילמות לימודים\t
-
יוניברקוביץ0
בתגובה על החיים עם פיברומיאלגיה...
-
avilevi000
בתגובה על תשישות ועייפות
-
גיל דור
בתגובה על ביטוח לאומי וטיפול חדש
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, גם על הכוכב.
לאט לאט חוזר החשק וחוזרת התקוה לחשק...
תודה ריקי
וגם על הכוכבים...