זהו החלטתי, אני הולך לכבוש את הקפה. אני הולך לטפטף כאן פוסטים ישנים שלי, כאלה עתיקים של פעם שכבר כנראה מעלים אבק, אבק כוכבים. אני? מה פתאום אני לא רומז לכלום. זה הכל התחיל לפני שנתיים וחצי. אני כבר קצת גרוש באותה תקופה, קצת עברתי דירה, וקצת בהתחלה של להתחיל מחדש. אני רק זוכר ששאלתי שוב את הפסיכולוגית שאיבחנה את המלאך שלי אם היא יכולה שוב לחזור על הקללה הזו. היא רשמה לי את זה על פתק בעט אדום. הכי טוב אדום! עליתי הביתה כולי רועד, מנסה למצוא מה כתוב שם בכל המאמרים האלה דרך איזו דמעה, ועוד אחת. הפתק נשאר במושב שליד הנהג, אחר כך הוא שודרג לסוויטה שבתא הכפפות. בסוף השמדתי אותו. זה מתחיל מכאן, שהייתי ירוק וצעיר. איך אומרים היום? 'לא נגענו'. אז אני לא נוגע, טוב אולי רק קצת.

המקור: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=948427

אז ככה מרגיש בלוג? אחרי 8 שנים בתעשייה של האינטרנט הזה, יש לי סופסוף בלוג. יושב לי מול הנייד, בוחר סקינים, פונטים ושמות בקיצור את כל החבילה.

מה שיפה שעד לפני כמה שנים - מי שמע על הקשקוש הזה: בלוג. אני יכול לספר מחר לאיזה מבוגר - שמע יש לי בלוג.... והוא יסתכל עליי באיזה מין מבט ויאמר: "והרופאים מה אומרים, זה יעבור?" ואני בשלי אחייך מבפנים ואומר - לאן העולם הזה מוליך אותנו....האם עוד כמה שנים לכל אחד יהיה בלוג, כמו שלכולם יש היום סלולרי? יהיו פרסומות וחבילות של בלוגים, יהיו אס אמ אסים של בלוגים, וחברות בלוגים שלמות. בלוגים אולי גם ייסחרו בבורסה, ובטח גם לכל קוקפיט של איזה אווירון יהיה מין בלוג כזה. כזה שלא מתרסק  חלילה עם המטוס -  ולא יצטרכו לחפש אותו בקרקעת הים עם ציוד מיוחד, כי הוא און ליין, כמו כולנו.

עילי הוא ילד מקסים, הוא קצת יותר מבוגר משלוש וחצי, והוא ילד שמח, חולה על מטוסים, פאזלים ועל "מעשה בחמישה בלונים". לפני כמעט שנתיים ההורים שלו התגרשו ומאז הוא נחשב "לילד להורים גרושים" עם כל החבילה, הסדרי ראייה, מזונות, בקיצור ילד גרוש למהדרין :-)   עילי הוא הילד שלי.

לפני כמה חודשים פנתה אלינו הגננת שלו ואמרה שמשהו אצל עילי לא נראה לה...

הוא מתבודד, ילדים מתים עליו - אבל הוא בשלו, בעולם שלו. הוא גם לא ממש  מדבר, רק לפני שבועיים שהקראתי לו סיפור לילה טוב, הוא אמר לי את המשפט הראשון שלו. "רוצה לקרוא לבד", אז אמרתי לו בסדר, חייכתי ויצאתי מהחדר בוכה - כי סופסוף הוא הוציא משפט - כיבינימט!!! אבל זה היה המשפט היחידי ששמעתי אותו מוציא מאז, ובד"כ המשפטים שלו מנוסחים בשתי מילים - רוצה והמילה שאחריה.... וכאילו בטונציה הוא גם מוסיף סימן שאלה, וירטואלי כזה.

הוא גם יודע לדקלם סיפורים שלמים - אבל לא ממש עושה בשפה לעצמו.

וגם אתם יודעים, שמתי לב שהוא נורא אוהב לסדר דברים בשורות וטורים... מטריצות שלמות של מטוסים, מכוניות, בובות או השד יודע מה - או שסתם פתאום עורם את הכל לערמה וזהו!

אז מילאנו טפסים, דיברנו, ניסינו להבין מאיפה הכל מגיע, כולם גם שאלו - איך זה שהוא עוד לא מדבר בגיל הזה? ואני לא כ"כ יודע מה לענות, ולא כ"כ מבין למה הוא לא משתלב ומשחק עם הילדים האחרים בגן.

עם כל זה, הוא כן מפגין יכולות אינטליגנציות די מרשימות - הוא שולט שליטה מלאה במחשב, יודע לפתוח מה שהוא רוצה לבד, יודע את כל המטוסים של חיל האוויר בע"פ, וזוכר המון פרטים כאלה - ואין לי מושג איך...

המפגש האחרון של האבחון היה ביום שני האחרון - עשו לו שם כל מיני אבחונים, תרכיב, תפרק, שחק איתי וכאלה - הוא שיתף פעולה אבל בצורה די חלקית.

הפרוגונוזה הייתה חד משמעית - PDD NOS, אני לא ממש הבנתי, היא גם אמרה הרופאה שזה משהו שקשור לאוטיזם - קווים מקבילים לאוטיזם, והפסיכולוגית שישבה לידה ניסתה איך לומר לייפות את זה? שמעתי עוד כל מיני מילים כמו וועדת השמה, טפסים למלא כי זה ילד נכה, ביטוח לאומי, חינוך מיוחד - עילי אוטיסט, מהאוטיזם הקל אמנם, אבל זה איתו, זה שלו והוא - כך נראה לי כבר מתויג לכל החיים.

קיבלתי את הבשורה בגרון חנוק, העיניים כבר אדומות, אמא שלו רושמת הכל כדי שתזכור. ואני מסתכל וקולט את הפסיכולוגית מסתכלת עלינו ובודקת איך אנחנו מקבלים את זה... ואני בראש מקלל אותה, את הרופאה את כל העולם וכן, גם את בורא עולם - כי אין לי מושג מה עשיתי רע? וכבר מכין את הנאום שלי לפניו כי אני בטוח הולך לגיהינום. מקווה שיהיו שם כוסיות, כי מה עוד נשאר...

ואז אני פורט לעצמי את נפלאות החיים - כי באותו רגע הכל שחור. אבא שנהרג ב-73, אני שגדלתי עם אמא לבד, ותמיד ייחלתי ופיללתי שזה לא יקרה לבן שלי, במקום זה הוא נולד, בוואקום, ניתוח היפוספדיאס בגיל שנה וחצי - הכל תקין שם תודה לאל או תודה בכלל, ובדיוק קצת אח"כ אנחנו התגרשנו, ושנתיים אח"כ - זה הדבר הזה, Pervasive Developmental Disorder - Not Otherwise Specified

איזה יופי, הכי יפה זה החלק של לא צוין אחרת, הנוס הזה - אין לנו מושג מזה - לך חפש!

ואני, אני מיום שני יושב קורא מאמרים עד מאוחר בלילה, בוכה בדרך לעבודה וממנה, קשה לי להסתיר את הדמעות, יורד על חפיסת ווינסטון לייטס, עד שנגמלתי כבר, ופשוט מגיע לאותם מקומות אפלים חשוכים - ורק חושב עליו, מה יהיה? הוא יהיה רגיל? הוא יהיה בכיתה רגילה? הוא יהיה המוזר של הכיתה? הוא יאכל לאהוב? להזדיין? צבא? משהו? ואיפה אני אהיה שם, איך אני מחזיק מעמד? אני חייב להיות שם בשבילו! איזה עוד הפתעות החיים האלה מכינים?

בוכה ובוכה, מדבר עם כולם בטלפון ולא מצליח שלא לבכות - שלא תבינו, אני מחזיק מעצמי חזק, ויש לי גם תדמית של איזה קשוח במשרד.... כן כן....

יש לי חוזה עם אלוהים בלדגמן אינטליגנציה רגשית :-)

אז קראתי, קצת קיבלתי מושג, נחשפתי לפורום תומך ואוהד וקצת חזרתי לפרופורציות... והנה סחבק יושב וכותב את הבלוג הראשון שלו בשבת בצהריים, אחרי שבת רגועה, ג`וגינג בים אתמול - מתחילים לחיות שוב - עם זה.

קבעתי לנו תור - אצל איזה ד"ר מפורסם כזה, שהבנתי שהרבה הולכים אליו. סוף אפריל. "תבואו אחרי פסח..." אז נבוא אחרי פסח, אני וגרושתי ונשמע, הרי אסור לסמוך על רופאה אחת נכון? אבחון פרטי - זה הכי טוב, כן הוא בטח ירגיע וייתן כל מיני טיפים מרגיעים - ואני מוכן לשלם בשביל זה כל סכום...

גרושתי הרוסה - הרגעתי אותה, אל תשאלו אותי איך ומאיפה הכוחות, כמובן שבכיתי לה גם אני ואח"כ בפרט. ביקשה שאבוא להיות איתם - אז ביום רביעי נשארתי איתם, אבל עדיין מעדיף להשאר לבד ולהתמודד - שיו אני כ"כ חזק בלהתמודד - באמת, תנו לי כל סיטואציה - אני טורף אותה...

גם להורים שלי לקח קצת זמן, חשבו שזה משהו חולף, זה יעבור - ואני משיב להם במייל, שצר לי אבל זה נשאר וכנראה שלתמיד... ואז רק אז ירד להם האסימון. אמא של גרושתי צלצלה אליי לחזק, ככה בעבודה, איזה גיבור הייתי - החזקתי מעמד... אמא שלי צלצלה גם לגרושתי מסיבות דומות.

אה ויש את הסדר הזה בעוד יומיים, איום ונורא, "איפה עילי השנה? מה הוא לא איתך?" לא עילי לא איתי השנה, והוא גם קצת אוטיסט אתם יודעים? יש לו פידידי נוס.

וואלה.....

עמית