אז יצאתי לחופש, קמתי בבוקר, ארזתי מזוודה, לחצתי על התחל במחשב ובחרתי בכיבוי, פעמיים (לאלה מבנינו המתקשים ישלח הסבר מלווה בתמונות).

שבוע חופש, שבוע שלם, 7 ימים, בהם השארתי מאחור את כל הדברים שקשורים לעבודה ובהם ילדי מחמדי- בריף לברושור למוצר כזה או אחר של תנובה, בריף לעיתון מנוי פיס ובריף לאינסרט בידיעות של נתור, בקיצור כל מה שמרפד לכם את החשבונות בתיבת הדואר ומתרפד לי את שעות הפנאי. 

כמו שאתם מתארים לעצמם, קל זה לא היה, זה היה קל מאוד. 

בלילה שלפני הטיסה חלמתי שאני נמצאת בחדר מיניאטורי עם ארבע קירות, מלאים במודעות קריאטיביות שאף אחד אף פעם לא יראה, שסוגרים עלי, או מה שמנהל הקריאטיב שלי מתעקש לקרוא לו המשרד שלי. פתאום מגיח לו מכיוון המטבחון הלוגו של תנובה, מתגלגל אימתני לכיווני, בגודל/גובה/רדיוס (גאומטריה זה לא הצד החזק שלי) של 30,000 מטר לפחות (בכלל מספרים זה לא הצד החזק שלי). פתחתי בספרינט מטורף סטייל מיקי בוגנים - הידיים התעופפו לכל עבר בלווי צרחות שהצליחו להביא להקת דולפינים לחופי ת"א. הלוגו הענק רדף אחרי לאורך המסדרון הארוך במחלקת הקריאטיב עד הקצה, שם קפצתי ללא פחד מהחלון מגובה הקומה ה- 11 וצללתי להר של ציזיקי שהציל את חיי. 

אני יודעת מה אתם חושבים, הפירוש ברור, כל ילד בן שלוש שעשה קורס במשמעות החלום יכול לפרש אותו, גם אני חשבתי כך, אבל לא, מסתבר שתנובה לא יוצאת עם קו מוצרים יווני חדש.

ובכן, להגיד לכם שלא חשבתי על עבודה בחופש? לספר לכם שלא הצצתי שלוש פעמים ביום באימייל שלי? לגלות לכם שלא הבאתי איתי לפטופ וישבתי וכתבתי רעיונות למערכונים בלילה? שלא התעוררתי מתוך שינה מיוזעת וצועקת "תקטינו את הלוגו!"?

לא. אני לא.

אבל רציתי, בחיי שרציתי, הרגשתי כמו נרקומן שלקחו לו את החומר, בראשי שמעתי שוב ושוב את צליל הפתיחה של ה-WINDOWS, טה נה נה, כל קליק קטן של נעלי עקב חולפות הזכיר לי את המוזיקה שהמקלדת מייצרת תחת אצבעותי, כל חלון שנפתח... טוב, אתם יכולים רק לדמיין אילו יצרים הוא עורר בי.

ואז אחרי חמישה ימים, כשעוד יומיים שלמים של חופש לפני, פתאום זה נגמר, לפתע הרגשתי איך גופי מתרוקן מכל מחשבה נכתבת, מכל רעיון מתוסרט, משהו הציף אותי, בטלה טהורה, רוגע מהפנט, שקט ממכר, ואז כתבתי את הפוסט הזה .

 לא מזמן הייתי בהרצאה של פרופסור חיים שפירא שמרצה על תורת המשחקים וגם על דברים שאין בהם תורה של ממש. בהרצאה הוא דיבר על כך שכולנו יודעים לצאת לחופש, לא לעשות כלום, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה איך לעשות את זה בלי רגשות אשם, ולא, זה לא כי הוא פולני. הוא סיפר שזה בעצם עניין של תרגול, ואני, בתור אוטודידקטית מסורה החלטתי שאצא שוב ושוב ושוב לחופש עד שאצליח במשימה.

אני ממליצה על זה בחום. בעיקר בחום של אוגוסט. 

ועכשיו תסלחו לי, יש לי 124,657 מיילים לקרוא.

ולמי שנפשו חשקה בעוד חווית מהחופשה אבל הפעם ללא מילים-

http://cafe.themarker.com/view.php?u=81314