צעד ראשון בהצלחה עם נשים- אמונות מעכבות
תשע בערב, נסיעה משעממת באוטובוס כמעט ריק. נקישה של עקבים, אני מרים את ראשי... בחורה צעירה- אולי בת עשרים, שיער שחור פחם עד הכתפיים, עיניים שועליות, שמלת ערב קצרצרה על גוף מטריף חושים, רגליים שזופות לא יביישו דוגמנית בגדי ים, וכבונוס קלישאי- נעלי עקב אדומות. אם אי פעם הייתה ליגה, אז היא הייתה בקטגורית הגביעים הקדושים (סליחה על ההחפצה), מהבנות שנוסעות בפרארי עם דוגמן עשיר מניאק ואבא מיליונר, לוגמת קוקטיילים גבוהים ומרחיקה מחזרים עם שוט-גאן. אבל הנה היא, באוטובוס ריק, יושבת לה כמה מטרים ממני. למען הסר ספק- זה לא שאני בליגה נמוכה. אחרי תואר בגיל צעיר ושנתיים בחדר כושר- אני לא הרווק האחרון בעיר החטאים. אבל רק לפני כמה שבועות לא הייתי חושב בכלל על לדבר עם הבחורה הזאת. השאלה: למה? ושאלה יותר חשובה: מה נשתנה הערב הזה מכל הערבים?
"בין אם אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה, ובין אם אתה חושב שלא, אתה צודק" אמר לי רועי- המאמן האישי שלי בפגישה שלנו במסגרת הקורס של Love academy. בדומה לרוב האנשים שאני מכיר, משפטים מהסוג הזה מעוררים אצלי אנטי מיידי. הרי אנחנו הרבה יותר חכמים ועמוקים, הרבה יותר מבינים את החיים מכדי לשמוע משפטים מהסוג הזה. קלישאות חבוטות נוסח "פשוט תעשה את זה" נכנסות לאוזן ומייד מוזנקות לאזור הקלישאות הילדותיות ששומעים מפי דוקטור פיל, כשהוא מנסה לשכנע אישה ששוקלת יותר ממשאית בטון לאכול דברים שקטנים יותר מהראש שלה. כן, כן... אני חושב לעצמי. מאוד נחמד להגיד לי לחשוב חיובי ופשוט לעשות את זה. ברור שזה עובד... כשאתה נראה כמו דודי בלסר הכול עובד. אבל מה עם החיים הארציים שלנו? מה עם הבעיות העמוקות והמורכבות של חיינו? הרי אנחנו חיים בעולם מסובך, ואני אדם מתוסבך, והבעיות שלי עוברות בהרבה את הקלישאה של "תחשוב שאתה מצליח וזה יקרה".
המגננה של עומק המחשבה מוכרת לי עד כאב- התחושה שרק אני מבין את העולם, שרק אני יודע את הכוחות החזקים שפועלים סביב, שרק אני רואה דרך הקלישאות. זהו אותו גיחוך אליטיסטי שהיה על פניי שנים. כל פעם שמישהו דיבר איתי על לחיות את החיים, העליתי את הגיחוך האליטיסטי וחשבתי לעצמי- כמה שהאדם הזה לא מבין את העולם, מדבר איתי בקלישאות חבוטות ורחוק אלף קילומטר מהמודעות שלי למציאות האכזרית של החיים. כי רק אני מבין את חוסר האונים, רק אני יודע מהי אהבה נכזבת, רק אני יודע מהו כאב, רק אני יודע כמה חסרי משמעות החיים, רק אני יודע כמה לא הוגן העולם, רק אני יודע מהי אכזבה. אנו נאטמים בתוך המגננה האליטיסטית ולא מוכנים להפנים שום דבר חדש, הרי אנו כבר יודעים הכול...
כלוא בתוך אמונות מעכבות וזה מקור הבעיה שלי. שנים הייתי כלוא בתוך אמונות של חוסר אונים, בתוך עולם אכזר לא הוגן שבו אין לי סיכוי להצליח. סדרת דחיות כואבת במיוחד ושתי אהבות נכזבות סגרו אותי בתוך מציאות בוגדנית, וגרמו לחוסר ביטחון כרוני. עם הזמן מנגנוני ההגנה השתכללו (ציינתי שאת התואר עשיתי בפסיכולוגיה?) והפכו מחוסר ביטחון להגנה נואשת על אגו פגוע. פתאום כל הבנות מסביב היו לא מספיק טובות בשבילי, לא היו שוות את זה שאני אתחיל איתן. לא יכולתי להודות בכך שפשוט פחדתי.
"מה אם אני אגיד לך שהרבה דברים שאתה מאמין בהם, דברים שאתה לוקח כמובנים מאליהם, הם שגויים?" ממשיך רועי, ואני כבר מתחיל לתהות. שתי אמונות שגויות שפעם שלטו בחיי (מתוך הרבה יותר):
"את יודעת איפה אני יוצא כדי להגיע לסינמטק?" אני שואל את אפרודיטה בנעלי העקב האדומות. מבט קצרצר לכיווני- "לא", ומסתובבת חזרה. "נראה לי שאני אמור לצאת במסגר" אני ממשיך, "את יודעת איפה זה?" "אין לי מושג" עונה האלילה בקול רך עם שארית מבטא רוסי, מתלתלת את ראשה קלות וממשיכה להסתכל לחלל כדי להביע נקודה- לא בא לה לדבר איתי. אני מחליט לשנות גישה, ולנסות משהו שלמדתי בלאב אקדמי- לנסות לעורר תגובה רגשית כלשהי: "נשבר לך מכל העולם הא? אני מבין אותך". "מה?!" חצי חיוך מסוקרן, מסתובבת אלי, עיניה הכחולות פוגשות את עיני. המשחק מתחיל. ולחשוב שלפני כמה שבועות הייתי פשוט משתעמם עד סוף הנסיעה.
צעד ראשון
לכולנו יש אמונות שמעכבות אותנו, אמונות שהרלוונטיות שלהם חלפה מזמן, אבל אנחנו עדיין פועלים כעיוורים לפי אמונות אלו. אנחנו פוחדים מדברים שטותיים, מבזבזים את חיינו בפחדים חסרי בסיס, מעכבים את ההתפתחות שלנו. הצעד הראשון הוא להתגבר על היומרה שאתה יודע יותר טוב, לפתוח את האוזניים, ללמוד ולהפנים. מאותו הרגע, ההתפתחות המטאורית שלי התחילה.
צעד ראשון בהצלחה עם נשים- תחליף אמונות מעכבות באמונות מקדמות. |