למה בעוד שבועיים? כי התמיכה הרגשית שלי החליטה שלרגל החגים היא מתפזרת ברחבי העולם לחופשה, וככה יצא שלא יהיה לי על מי להישען ברגעים קשים של בדידות ושעמום. צלע אחת בקייפ טאון, צלע שנייה בהונדורס תקועה במלון בשל עוצר כללי, וצלע שלישית החליטה לקום ולנסוע לסין ולהעביר שם את החגים. (אף אחד לא יכל לנסוע לשלושה ארבעה ימים לטורקיה?) ואני, באופן מפתיע, פעם ראשונה בהרבה זמן, נמצאת בארץ, כשכולם מתעופפים להם בין יבשות וימים מלאת קנאה, אך גם מאושרת בחלקי ונאחזת בד' שיודע שסוף הסיפור מתקרב ולא משחרר בעצמו.
הסיפור עם ד' התחיל בפברואר והיה ברור לשני הצדדים שהוא גם יגמר בפברואר וכל אחד ימשיך בדרכו שלו. כבר ספטמבר והטבעת סביב צווארי רק מתהדקת יותר ויותר. ומהתחושה שזה רק זמני ויעבור לשנינו עוד מעט, מהתחושה הזאת נותרה רק אשליה שאני נתלית בה בכל הכח והופכת אותה למציאות יום יומית עלובה. אני מאוד רוצה לחשוף את הסיפור הזה, לעמוד בכיכר העיר, אסתפק גם בכיכר דיזנגוף ולשתף את העוברים ושבים בסיפור המיוחד שלי. יש כאן משהו מיוחד מאוד ולא שיגרתי, אהבה שתעסיק המונים ופסיכולוגים רבים בשאלות רבות, משהו שמעולם לא נתקלתי בו. הפער בנינו הוא עצום, הפער שבין מי שאני בדרך כלל אוהבת ומי שהוא בדרך כלל אוהב תהומי מכדי לתאר, ואיך דרכנו התחברו, לא ממש ברור לי. בשל הצורך הגובר של ד' לשמור על פרטיותו אני נמנעת מלפרט. ולא, הוא לא נשוי. הוא רווק. השריטה שלי לא כזאת עמוקה, בכל אופן מגיע לי מישהו שלי ורק שלי ולא של אף אחד אחר. רוב המכרים שלי ושלו מכירים את הסיפור.
בהתחלה אף אחד לא האמין, זה היה סוד כמוס. שנינו נהנינו מהסוד וידענו שזה מה שמחזיק אותנו. וברגע שהסוד יתגלה האהבה תתפוגג ותהפוך לחברות. התקווה הזאת שהחזיקה אותי במשך ארבעת החודשים הראשונים לא נשאה פרי, וכשהסיפור יצא לאור הוא רק עבר משברון, ולא נוטרל מהחיים שלנו.
בנתיים, עד שאני אבין לא רק בראש, אלא גם בלב, שאני צריכה להמשיך הלאה, ועד שד' יבין שכל מה שטוב עבורי זה שהוא ישחרר, אנחנו משחקים באבא ואמא פוטנציאליים. מדברים על הכל ובסוף, מוסיפים את המשפט הכואב והברור לכאורה: זה לא באמת, זה רק סתם דיבורים. האמנם? אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש ולא מעיזה לשאול את ד' כדי לא להתמודד עם תשובה שאני לא רוצה לשמוע. לא רק בגלל העובדה שאני מפחדת להיפגע, גם בגלל העניין שאני בעצמי לא יודעת איפה הגבול בין סתם דיבורים למעשים.
הרבה זמן לא פרסמתי פוסט.... כיף לכתוב, אני רוצה עוד. |