
אובדן
לאנשים המאבדים את את רגליהם יש תחושת פאנטום. כך אני מרגיש אבל לא ברגל אלא בנשמה. ההורים שלי הנציחו את הילדות שלנו בתמונות ובסרטי וידאו. לאחרונה לקחתי את אחד מהסרטים כדי להעביר לדי וי די והצטמררתי. נדב חזה את מותו מבלי שהוא ידע. דוד שלי צילם אותנו ושאל את נדב מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. נדב חשב לרגע ואמר, אני לא אהיה גדול כי אני אמות. חשבתי שלא שמעתי ברור. הרצתי את הסרט הלוך וחזור. המשפט הזה נאמר כשנדב מצחקק וחוזר על המילים. דוד שלי ניסה לשנות נושא והסית את המצלמה. לתדהמתי על השולחן בפינת האוכל היה עיתון ובעיתון היתה כותרת תאונת דרכים מזעזעת. הכותרת באותיות אדומות ובכותרת המשנה מה שהצלחתי לראות כשעשיתי פאוז הוא את המיקום שזה בכביש הסרגל סמוך למקום התאונה שאחי מת בה. אז כמובן שיש מקריות ויש גורל אבל אני לא מצליח להרגע מהדבר הזה. אני מתכוון להעלות את הסרט הזה בעתיד. |
אלינוריגבי
בתגובה על הפוסט ראשון שלי
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אח תאום זה כנראה הקשר הכי סימביוטי שיכול להיות
משתתפת בצערך
ומדהים הסיפור
אולי הוא חזה את מותו
אולי הוא יצר אותו
בדיוק כמו שהיה בלא מודע של עצמו
בכל מקרה, מזעזע ומדהים כאחד
תודה על קבלת הפנים
שמח על החברות
נמצא נושאים לשיחה זה בטוח.
מצער.
----------------------
עניין הגורל או המקריות והמתח בין שניהם ,
אלה נושאים שמעסיקים גם אותי.
מאד.
----------------------------------------------------------
כשאני נוהגת,
וחולפת בנתיב סמוך אלי משאית,אני חשה
באי שקט.
בדחף בלתי נשלט להאיץ מהירות,
להתרחק מהגודל הזה,
המאיים.
----------------------------------------
אני חן,
נעים מאד,דביר,
:-)
וברוך הבא לקפה.