הנה בחירת העורך הראשונה שלי. בכלל לא ידעתי מה היא בחירת העורך אבל וואלה זה הביא לי שם הרבה תפוזים. אנחנו בשלב של האבחון, חוות דעת שנייה. הפסיכיאטר הזה כאילו מהנחשבים בתחומו בנושא, בעצם לא כאילו, אלא על באמת. זו היתה הפגישה השנייה שלו ושל הקטנצ'יק שלי. תגידו, גם לכם נופל הקפה כל הזמן? מה, כבר פתחתי עין עם כל זה שקיטרתי אתמול על הפלטפורמה?

המקור: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=987232

קמתי בבוקר יום שני, היום זה היום! היום תהיה הפעם השנייה של עילי ודוד פסיכיאטר שייפגשו בפעם השנייה והאחרונה... רק שלא יהיו פאדיחות ורק שהוא יעבור את זה בשלום. הגב תפוס, החזה לוחץ ואני עדיין בחרדות. כבר תכננתי בדיוק איך וכמה. מתי נגיע, כמה זמן לפני כבר אני לוקח את עילי מהגן, להסביר לו שהיום הולכים שוב פעם לשחק עם הדוד הזה הדוקטור. את ההכנות כבר תכננתי מבעוד מועד כמובן, קניתי כזאת שקית עם חיילים בעשרה שקלים, כי יש כאלה גם אצל הדוד, וככה דאגתי שעילי יראה את זה בבית ויגיד לי משהו כמו "אבא תפתח לי..." ונשחק קצת בפת"ח וחמאס ונהרוג אחד את השני. לפחות נמות שהידים :-).

אספתי אותו מהגן באיזה ארבע, התור בשש. איזה לחץ... מגיעים הביתה, עילי נדלק דווקא על הצבא הקטן הזה, מתחיל להכין פיגוע, ואני מתחיל להכין תיק.

לקחת חיתול? לא לקחת? מה לעשות? אז החלפתי לו חולצה, ארזתי איזה שבעים תחתונים רזרביות, שבע עשרה סטים של בגדים להחלפה, ושתיתי קפה שחור כזה של אחה"צ. שמתי איזה מטוס מנהלים שחור כזה שעילי ממש אוהב, ככה בשביל לעשות רושם טוב על הדוקטור. וכמוכן גם לקחתי ספר כזה על חיל האוויר לא לפני ששאלתי את עילי איזה מטוס זה ואיזה מטוס זה, ואיזה הליקופטר זה וכאלה. רק אחרי שעילי ענה בהתלהבות על כל השאלות וזיהה את כל המטוסים, ארזתי גם את הספר - כי הדוקטור ביקש להביא תמונות של מטוסים, אז לא נביא? הילד מוכן! יודע מה זה חייל, מה זה אפ 15, מה זה אפ 16, לביא, קוברה, פנטום וסיקרוסקי. אני מבסוט.

יוצאים לדרך, הקטנצ`יק מרביץ פה ושם איזה פיהוק, ובערך כל דקה וחצי אני שואל אותו עם הוא צריך פיפי... איזה אבא לחוץ... הגענו ככה בחמש וחצי, טיול קטן בגינה שנמצאת ממש בקרבת הבית של הדוקטור, ובאיזה חמש דקות לפני שש פתחנו את השער לא לפני שעילי השתין על איזה עץ בגינה. סבבה. אני משכנע את עצמי, השלפוחית מרוקנת.  את הדלת פתחה אשתו של הדוקטור. "יש לכם שירותים?" אני שואל כמו איזה אידיוט, ושנייה אחר כך גם אני וגם עילי שוב בהטלה שנייה לכוון האסלה, הפעם אני מאגף מימין, עילי משמאל (ושוב משתין). - "חמודי, היום השתנת בשביל שנה או קיי? אתה לא משתין לו בקליניקה שוב פעם טוב מתוק?" והוא מחייך.... ואני... אני השתנתי את כל הנשמה שלי לאסלה שם....

ירדנו למרתף של הקליניקה, הספה המעופשת כמו מחכה רק לנו. אני חמוש במטוס מנהלים קטן, ספר של מטוסים,שקית של אפרופו, בקבוק מים, חצי מלתחה של עילי ארוזה בתוך התיק וים של חרדות. עילי כבר נוחת וממריא עם המטוס מנהלים שלו ומשחק איתו, ואני מזיע בטירוף וחם לי - אני בחרדות זוכרים? בדיוק בשש הדלת של הקליניקה נפתחת, איזה אמא וסבתא רוסיות יוצאות משם עם ילדה קטנה, ומחזיקות שקית מלאה בצעצועים שבטח גם הם הביאו מהבית. זה הטריק! אני אומר לעצמי...כן, כמה שיותר דברים מוכרים יותר טוב. כן בטח.....

ואז הדוד יוצא... "שלום לעילי" ודופק כזה חיוך של פסיכיאטרים ששוב הולכים לעשות מכה של 750 שקל בכלום זמן, עילי מחייך אליו, אני גם. הדוד שואל "וואו מה יש לך שם?", "מטוס מנהלים!" עילי משיב.

"אני רוצה היום לנסות להיות איתו לבד" הדוד אומר לי, אין שום בעייה אני משיב, אין שום בעייה.... אם אתה רוצה אני גם אשאיר עם עילי את הפנקס צ`קים, והוא גם ירשום לך בסוף את הצ`ק, חושב לעצמי.... כוס אומו כל התכנית שלי בתחת. "אתה תמתין כאן טוב אבא?" הדוד מוסיף. לבד!!!! מה לבד!!! הלו!!! הדוד מזמין את עילי להכנס, עילי נכנס ומייד יוצא אלי בכדי שאכנס יחד איתו. "קטני לך תשחק עם הדוד בסדר? אבא יחכה לך כאן עם שני פרוזאקים שגם סוסים לוקחים טוב?" עילי נכנס, הדלת נסגרת, ואני גם נכנס, לא לא לשום חדר אלא לאיזה וואחד סרט. טוב עכשיו מה? מה אני עושה? להצמיד את האוזן לדלת? לא.... פתטי יותר מדי, שיט איזה בעסה. כמה התכוננו למפגש הזה, ועכשיו בטח עילי שם בפנים  משקשק ופוחד. באמא שלי, הבכי הכי קטן וזה הסוף של הדוד הזה! אבל בינתיים שקט.

ישנם כמו קולות של צחקוקים כאלה מתוך החדר, דיבורים, ואני ממש מנסה לשמוע, אבל לא כ"כ מצליח. אוחז את הנייד שלי ומסתכל בשעון - שש ועשרה. קצת מתהלך לי ככה בחששות במרתף הזה, יושב וקם שוב ושוב מהספה, ואין לי פאקינג מושג ירוק מה קורה שם, שם בפנים. הזמן חולף עובר לו, אני כזה נזכר בסיטואציה שלי חדרי לידה ושל אלה שממתינים בחוץ... מה הקשר ללידות חתיכת מטומטם! פה רק נולדים פי די די, אספרגרים למיניהם ועוד כל מיני כיפיים אחרים. אני בהיסטריה. שומע רק את הדוד ולא שומע את קטני שלי, מה כיבינימט הוא עושה איתו שם. כבר שש עשרים ושלוש והתכנית שלי של הפריצה הקרבית לחדר כבר בשלביה הסופיים. הפעמון פתאום מצלצל, הנה הגיעו התור של שש וחצי איזה יופי.... הדוד לפתע יוצא מו החדר, ואומר לי שאני יכול להכנס (תודה באמת) ועולה לפתוח את הדלת. אני נכנס פנימה, מוצא את עילי שר ומזמר ומשחק שם באיזה בית. הדוד חוזר. "שמע דוקטור, הבאתי כמו שביקשת ספר של מטוסים" אני אומר לו, "אה מצוין - בוא נראה" אני שולף את הספר וההצגה מ ת ח י ל ה.... עילי איזה מטוס זה? זה אפ 15..... וזה? זה אפ 16..... ואיזה מטוס זה? זה לביא.... איזה מאסטר הילד המקסים שלי אני חושב לעצמי. ואז הדוד מתקיל ושואל אותי "הוא מכיר פאנטום?" ואני פותח את העמוד של הפאנטום ושואל את עילי איזה מטוס זה "פאנטום!" קצת בלחש הוא עונה אבל הביא אותה בפאנטום!!! הדוד כך נראה בשוק טוטאלי. כמובן שעל הדרך עילי גם הראה לו מה זה סקייהוק, קוברה וסיקורסקי... חיפשתי בחדר שרידים של פיפי על הרצפה, ולא מצאתי... עילי היה מאוד שמח, רגוע ומאושר, כך גם אבא...

"אתה יודע המון דברים" הדוד אומר לו בחיוך ואני בשמיים, מרגיש כמעט כמו פאנטום, רק עם זנב תפוס....יצאתי מאושר הפעם, אין לי מושג מה הלך שם בפנים, אני רק יודע שלעילי היה הרבה יותר כייף הפעם - וזה היה חשוב לי. טוב, בוא לא נסחף, זה לא אומר כלום, תרגע, אל תתחיל לפתח ציפיות וכאלה, כי ביום ראשון - זה יום הדין. הדוד עד יום ראשון כבר אמור לתת את מסקנותיו לזוג הורים שכבר כולל אבא נוירוטי, חרדן, תבוסתן, דאגן ותפרן. אבל המצב רוח שלי היה ממש מרומם שם בסוף, עלינו למעלה, יצאנו מהבית, מבחינתי עילי - תשתין עכשיו כמו איזה ממטרה.... חזרנו הביתה לפת"ח וחמאס שחיכו לנו בסלון.

שיחק אותה הילד שלי היום. שיחק אותה בענק. ניסיתי לחשוב קצת אח"כ על למה באמת היום הוא רצה לבד, ולמה ככה ולמה אחרת ומה וכמה זה באמת משפיע על האבחון. קשה לי להגיד שהגעתי לתובנות ספציפיות בעניין. מה שלא יהיה ואיך שלא יהיה, יום ראשון זה יהיה היום. לא שיש לי אשליות אבל זה בטוח לא יהיה קל.

בלילה עילי התעורר באיזה שלוש לפנות בוקר והתחיל להרכיב פאזלים בחדר שלו. "בוביק שלי" אני מחייך, זה לילה וצריכים לישון....בוא מתוקי, בוא לישון עם אבא... אז הוא הלך להביא את קופיקו מהמיטה שלו, נכנס למיטה שלי ו.....נרדם עם חיוך כזה על הפרצוף. תחייך כמה שיותר מותק שלי - החיים כבר יחייכו אליך בחזרה, אני מבטיח.

עכשיו אבא צריך ללכת לישון, את הפאזל שלי כבר סיימתי להיום, ועכשיו התמונה קצת יותר ברורה, וכל יום כזה שעובר ושבסופו יש תמונה ברורה, הוא עוד יום שמחזיק אותי בפאזל הזה. הפאזל של החיים. פאזל שרק אני מרכיב...

לילה טוב,

עמית