כשלון.

ככה אני מרגישה. פשוט מרגישה כשלון מוחלט. מרגישה שכל הדברים בחיים שלי התנקזו בחודשים האחרונים לנקודה שבה כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני יכולה רק להרגיש כאב ובוז עצמי.

לא הצלחתי באף אחד מהדברים שעשיתי בשנה האחרונה. אפשר להגיד שלכאורה הצלחתי בכולם לפי הרבה מדדים, אבל מה הערך של זה כשהטעם שנשאר מכולם הוא של כשלון מר לפי המדדים שלי ושציפיתי מעצמי?

אולי כאן אני צריכה להתחיל להסביר ולהרהר בשם שבחרתי לבלוג שלי. התיאוריה שבניתי לעצמי לגבי מה נחשב להישג בחיים שלי לא עונה למדדים של שאר העולם (ולא לטובתי). כל הדברים שהצלחתי לעשות נמחקים אצלי ברגע לעומת הדברים שלא הצלחתי. כל פעולה טובה שעשיתי לטובתי ולטובת אחרים נעלמת בעיני (ולעיתים גם בעיניהם של האחרים כפויי הטובה) לטובת הפעולה הפחות טובה שאולי עשיתי.

זה מרגיש שאין באמת איך לנצח בשום דבר, לפחות לא כשהמלחמה היא מול עצמך ומול איך שאתה תופס את עצמך.

אני לא מכירה הרבה אנשים שכשהם עושים משהו בצורה טובה הם יכולים לתת לעצמם להנות מזה, או להעריך את עצמם, אבל מצד שני אני גם לא מכירה אף אחד כמוני שממש סולד מלחשוב על עצמו אפילו מילה טובה אחת, מלתת לעצמו לפעמים הרגשה שהוא שווה משהו, ובמקום זה על כל דבר טוב שהוא עושה דואג לעצור ולהזכיר לעצמו 10 דברים לא טובים שהוא עשה.

זאת רק אני?