כשקמה בבוקר חשה לא בטוב. אביב כבר יצא בשעה מוקדמת לעבודה ועליה היה להתייצב בתשע לדיון הוכחות בבית המשפט המחוזי. היא העירה את ילדים והכינה להם בזריזות סנדוויצ'ים לבית הספר. לפני שיצאו לקחה שני אופטלגין ונכנסה איתם לרכב. הנסיעה מהדירה בצפון תל אביב לבית הספר ארכה לא יותר מחמש דקות. היא נישקה את אורי וטלי בזריזות וטסה במהירות לכיוון החניון בויצמן.  

בדרך הספיקה לנהל שלוש שיחות טלפון. הראשונה היתה עם שרה הבוסית. הן דנו בדיון של הבוקר, ושרה נתנה לה הכוונה אחרונה בקשר עם החקירה הנגדית אותה היתה אמורה לנהל עוד דקות מספר. השיחה השניה היתה עם אביב, בעלה. היא סיפרה לו שהבוקר עבר בשלום ושהילדים הגיעו בזמן לביה"ס. הבוקר הלחוץ השכיח ממנה את העובדה שהרגישה רע כשקמה, והיא, במכוון או שלא, בחרה לא לשתף אותו בכך. השיחה השלישית היתה עם חברתה שירי. הן קבעו להיפגש בערב לצעידה משותפת בפארק. 

דוד איצקוביץ, הקבלן שאותו ייצגה חיכה לה כבר בקפיטריה של בית המשפט. הם עברו על התצהיר שלו  בזריזות והוא נתן לה את הדגשים שלו לחקירה הנגדית. הדיון החל בדיוק בשעה היעודה, ולהפתעתה נמשך כשעה ורבע בלבד. למרות זאת, במהלכו הרגישה שהיא כמעט מתעלפת. הרגשה משונה כזאת של סחרחורת בצירוף כאב גרון בהתהוות. "הילדים אמורים לחזור מאוחר היום", חשבה בשעה שצעדו לכיוון החניון.   

כשנכנסה לרכב היה לה ברור שלעבודה לא תמשיך מכאן. יש ימים שהגוף זועק הצילו ואין ברירה אלא להיענות לו, מה גם שהבית ריק באופן ממש נדיר. בדרך היא הודיעה במשרד שלא תגיעה. כשניסתה לתפוס את אביב בטלפון הגיעה רק עד למזכירה האלקטרונית. מרוב עייפות היא שכחה אפילו להשאיר לו הודעה. בשעת הבוקר המאוחרת היו הכבישים ריקים באופן יחסי והיא הגיעה לשכונה תוך דקות מספר. הארומה מול הבית קצת קרצה לה אבל הסדינים והמיטה נראו מפתים עוד יותר.   

כשהחנתה את הרכב מול הבניין ראתה בזווית העין רכב קטן אדום שנראה לה מוכר משום מה. מרוב עייפות לא נתנה דעתה על כך יתר על המידה. היא טיפסה בכבדות במדרגות ונעצרה מול דלת דירתם. משהו הטריד אותה, אך היא לא ידעה מה. להפתעתה, המפתח פתח את המנעול מבלי לסובב כלל את הצילינדר. "מה, יכול להיות שלא נעלתי את הבית", חשבה כשצעדה פנימה. איזו טושטוש אני. כנראה שאני באמת חולה.

היא הניחה את התיק הכבד על הרצפה, ליד הכניסה, וסגרה את הדלת.  הדירה היתה שקטה. למרות העייפות מבטה הבחין בדבר מה מוזר. הארנק של אביב היה מונח של השידה. היא נדרכה. פתאום חלפה לה התשישות כאילו לא התקיימה בה מעולם. היא חלצה את הנעלים בשקט וצעדה לכיוון חדר השינה. היו לה ארבע חמש שניות לדמיין את התמונה, אבל היא לא נזקקה להן. כבר בשניה הראשונה היה לה כבר ברור הכול. 

אביב ותמי היו שרועים להם ערומים, חבוקים כפיות על המצעים. ניכר היה, שהיא נכנסה להם בדיוק בתנומה הכיפית של הרגע של אחרי. היא עמדה שם מספר שניות אבל הם לא הבחינו בקיומה כלל. היא כחכה קלות בגרונה. תמי פתחה עין תורנית ומיד זינקה מהמיטה והחלה להתלבש בטירוף. אביב, שגם הוא התעורר, משך על עצמו את השמיכה באופן אוטומטי. תראו אמרה בקול שקט, אני לא רוצה להשבית כאן איזו שמחה או משהו, אבל נדמה לי שראיתי את הפקח נותן דו"ח לפונטו של תמי למטה. הרי החניה ברחוב שמורה לדיירי הבניין גם בשעות היום...