בערב יום כיפור ישבנו ליד שולחן הסעודה המפסקת, לא היה הרבה אוכל על השולחן, שלושה תפוחי אדמה מבושלים, חצי כיכר לחם יבשה, ושתי ביצים. אבא החל לברך את ברכת המזון, כשמשאית עצרה ליד הבית וחיילים נעולי מגפיי צבא התחילו לעלות  במדרגות, הדלת של הבית שלנו נפרצה בבעיטה, כששישה חיילים גרמנים עם מדים, עם כובע שעליו סמל הגולגולת וסימן הברק הכפול בצווארון פרצו פנימה והפכו את שולחן החג.

בצעקות, מכות ובעיטות גורשנו אבא, אימא, אחותי הצעירה רושקה, ואני  מביתנו, לא התירו לנו לקחת דבר, במשאית שחיכתה למטה ישבה כבר משפחת כהן השכנים שלנו. יכולתי לראות את הפנים שלי  מביטות בי דרך עינה של זושה השכנה שלי, הם היו חיוורת, מבוהלות, ודומעות.

אחרי עשרים דקות של נסיעה הגענו לתחנת הרכבת, בתחנה חיכו לנו שוטרים עם מדים שחורים וכלבים, במכות סידרו אותנו בשמונה שורות בנות עשרה איש כל שורה, אבא אמר לנו שמה שלא יקרה עלינו להישאר ביחד, אחזתי בידה של אחותי ועמדנו יחד עם מאות אנשים ולא ידענו שהעולם שהכרנו עד אותו רגע השתנה.  

שלג ירד על הכיכר ללא הפסקה רעדנו בכל גופינו, מדי פעם שמענו חבטה, עוד אדם נפל  ואיבד את הכרתו. שש שעות המתנו בלי לדעת למה, בינתיים הכיכר התמלאה באלף חמש מאות איש, ואז הגיעה הרכבת להובלת בקר. יכולתי לראות את הסימן של הפרה על דלת הקרון. ברגע שנעצרה הובלנו אל מול הקרון שלנו, נאמר לנו שאם לא נהיה בתוך הקרון תור עשרים שניות מהפקודה לעלות ירו בנו.

שלושה ימים רצופים נסעה הרכבת, ביום השלישי  החלה הרכבת להאט, כנראה שהתקרבה למחוז חפצה, מבעד לשחר העולה פרצה צעקה מאחד הנוסעים "אני רואה שלט בחוץ, כתוב עליו אושוויץ".

קיבלנו אישור המראה מבסיס רמת דוד, שלושה F15 הרצה מהירה, על המסלול, אני מרגיש את המטוס, כבד, שני מיכלי דלק מלאים שיספיקו בקושי עד ליעד, פתיחת מבערים, משיכת סטיק ואנחנו באוויר. בדיקת מכשירים מהירה, הכול תקין אנו מגיעים לגובה המתוכנן מכבים מבערים ועוברים לטוס במהירות שיוט של 900 קילומטר בשעה.  כמוביל קבוצה שחזרתי אחד לאחד את התדרוך לפני הטיסה של מפקד חיל האוויר, "יש לכם שעתיים וחצי  של טיסה עד ליעד סה"כ 5000 קילומטר הלוך ושוב, בחזרה מעל לים מחכה לכם הרקולס שיתדלק אתכם באוויר, כל עם ישראל עוקב אחריכם,  יש לכם רק ניסיון אחד מעל המטרה, בהצלחה".

שמי דוד ברגר ניצול שואה בן 72, נחתתי בוורשה בטיסה ישירה מישראל עם הנכד שלי יותם לפני שש שעות. משדה התעופה עלינו על אוטובוס יחד עם שלושים בני נוער  ונסענו לקרקוב, ומשם דרומית מזרחית לעיר נמצא "המקום".

כשירדתי מהאוטובוס הזיכרונות הציפו אותי, חשתי חולשה ואחזתי בזרועו החסונה של נכדי, נכנסנו דרך שער המחנה שדרכו חלפה הרכבת שהובילה אותי ואת מטענה האנושי אל הלא נודע. את אימא ואחותי הפרידו מאיתנו מיד עם הירידה, לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם בחיים, את אבא ואותי שלחו לעבודות פרך יזומות, אבא נפטר מתת תזונה אחרי שנתיים, ואני נותרתי בחיים עד לשחרור המחנה על ידי הסובייטים. בדרך לא דרך עליתי על ספינת מעפילים והקמתי משפחה בישראל, זו הייתה נקמתי הראשונה בגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם.

עכשיו אני מתכונן לסגור כאן מעגל, פה במקום הזה שבו ניסו  הגרמנים ועוזריהם למחות את זרענו מעל האדמה, באותו המקום  אני צועד חי, אל אפם ועל חמתם, ביחד עם נכדי לעבר הרחבה שלפני פסי הרכבת, עבורי זה הוא יום מאוד מיוחד. הצטרפנו לקבוצת האנשים כולם מתוחים ונרגשים, ליבי פועם בחוזקה, נכדי אוחז בידי והציפייה מורטת עצבים...............

בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, העננים התפזרו, ואנו שמענו מרחוק רעש שהלך והתגבר, בתחילה היו אלה רק שלוש נקודות אפורות בשמיים, תוך שניות חלפו בטיסה איטית מעל שמי מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו  שלושה מטוסי  F15   של חיל האוויר הישראלי. אף אחד לא ידע, אך את המטוס הראשון הטיס בני, סגן מפקד טייסת בישראל רב סרן יאיר ברגר.