מורי ורבי הרב הקדוש רבי אברהם יצחק קהאן זצוק"ל האדמו"ר הקודם "מתולדות אהרן" כשהוא "לבוש ב"קיטל" לבן, חגור באבנטו ועל ראשו שטריימל".
סערה גדולה התחוללה, רוחות עזות נשבו וגשם זלעפות ירד ללא הפוגה והתנועה הייתה בלתי אפשרית. בקושי גדול הצליח הצדיק להגיע, אחר חצות היום, לכפר אחד, לא רחוק מהעיר שבה חשב לשהות ביום הכפורים הקדוש. בכפר נודע לו כי ביום הכפורים יהיה בכפר מניין (לכל דבר שבקדושה נדרשים עשרה יהודים בוגרים והם נקראים "מנין") – שמונה יהודים דרים בכפר עצמו, ושני יהודים יבואו מן היער הסמוך. התחיל הצדיק להכין את עצמו לקראת היום הקדוש: טבל את עצמו בנהר, אכל את ה"סעודה המפסקת" ומיהר לבית הכנסת של הכפר, כדי להיות בין ראשוני המתפללים. בהגיעו לבית הכנסת התחיל הצדיק לומר את התפילות והתחנונים שהיה נוהג לומר בכל שנה ושנה קודם "כל נדרי".
"לא" ענו הכפריים, "ילדים אין לו וגם אשתו מתה עליו לפני שנים אחדות, ועתה יושב הוא ערירי, נותר בדד עם הרכוש הרב שירש". "אנא" פנה אליהם הצדיק בתחינה, "הראוני נא את ארמונו של ה"פריץ" ואקראהו למניין, הן שערי תשובה אינם ננעלים לעולם, ובפרט בערב יום הכיפורים הגדול והנורא".
בסקרנות רבה, מלווה בחששות כבדות, יצאו שניים מהמתפללים יחד עם הצדיק להראותו וללוותו אל ביתו של ה"פריץ". כשהגיעו, עמדו שני המתפללים במרחק לא רב וצפו במתרחש. הצדיק ניגש לבדו אל הבית, דפק על דלת חדרו של ה"פריץ", ומבלי לחכות לתשובה, פתח את דלת החדר ונפגש פנים בפנים עם ה"פריץ", אדון הכפר. שעה קלה עמדו שניהם, זה מול זה, דוממים ומחרישים. במוחו של ה"פריץ" נצנצה תחילה מחשבת זדון לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוות עליו, כי ייקח את היהודי שהעיז להתפרץ לביתו בלי נטילת רשות, ולהטילו לתוך הבור העמוק שבחצרו, אבל פניו המאירות ועיניו החודרות של הצדיק הקדוש רככו את לבו. כך עמדו השניים, כשהם נותנים זה בזה מבטים חדים, במשך מספר רגעים. בסיומם של רגעים אלו פתח הצדיק ראשון את פיו ואמר: "שמי לייב שרה'ס, זכיתי להכיר את הצדיק רבי ישראל הבעל-שם-טוב. שמעתי פעם מפיו הקדוש: כל יהודי צריך להתפלל תפלה קצרה, שחיברה דוד המלך והכתובה בספר תהלים (נא, טז) הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִי"ם, ופירש: הצילני מהדמים - מהכסף, שלא יהפכו להיות האלוקים שלי". הצדיק השתתק מספר שניות הביט ב"פריץ" העומד מולו כשהוא בולע בצמא את ששמע והמשיך בסיפורו: "אימי ע"ה, מרת שרה, צנועה, צדקנית וקדושה הייתה. בצעירותה נתן בנו האהוב של ה"פריץ" עיניו בה וחפץ לקחתה לו לאישה. אביו, "פריץ" הכפר, הציע לה להינשא לבנו, הוא הבטיח לה עושר וכבוד. אבל היא קידשה שם ישראל ושם שמים. כדי להינצל מציפורניו של אותו הגוי, הלכה ונישאה ליהודי זקן, שהיה מלמד עני, וברחה מן הכפר. אתה לא זכית לעמוד בניסיון כזה, ובשביל כסף וזהב יצאת לשמד. אך דע לך, כי אין דבר העומד בפני התשובה, וכי "יש קונה עולמו בשעה אחת" (מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב ועוד). וזו השעה. ערב יום כיפור כעת, ועוד מעט והשמש יבוא ויפנה. ליהודים היושבים בכפרך חסר אחד למניין. בוא יחד אתי להצטרף למניין. הפסוק אומר (ויקרא כז, לב): הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קּדֶשׁ לַה' ". למשמע דברי הצדיק, לבוש הלבנים, ולמראה פניו נפלו פני ה"פריץ", חיל ורעדה אחזו בו, לובן וחיוורון כיסו את פניו. אף המתפללים שנשארו בבית הכנסת עמדו נבהלים ונפחדים "מי יודע" חשבו, "איזו צרה יביא עלינו היהודי המוזר הזה". לפתע פתאום נפתחה דלת בית הכנסת, רבי לייב ושני היהודים המלווים נכנסו בחפזון רב ולאחריהם "פריץ" הכפר... פני ה"פריץ" היו כבושים בקרקע ובריסי עיניו נתלו דמעות. רבי לייב רמז לאחד מן המתפללים לתת ל"פריץ" טלית, ה"פריץ" לקח את הטלית התעטף בה וכיסה בה את ראשו ואת פניו. אחרי כן ניגש רבי לייב אל ארון הקודש, הוציא משם שני ספרי תורה. את הראשון נתן לידי זקן המתפללים ואת השני לידי ה"פריץ". רבי לייב עמד בין שניהם ופתח בתפילת ”כל נדרי" בקולו המעורר והמרגש ובניגון המסורתי: "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.." אנחה עמוקה התפרצה ממעמקי לבו של ה"פריץ", שזעזעה את לבות כל המתפללים, וכולם געו בבכייה. במשך כל תפילת ליל יום הכיפורים ולמחרתו, מאשמורת הבוקר עד אחר תפילת "נעילה" (התפילה ה"נועלת" ומסיימת את יום הכיפורים), עמד ה"פריץ" על רגליו, רצוץ, שבור וכפוף. מידי פעם בפעם היה מוציא מקרב ליבו אנחות שהיו שוברות את כול הגוף. קול בכייתו החריד את כול המתפללים, בייחוד גדלה בכייתו באמירת הוידוי: "ועל חטא שחטאנו... ועל חטא שחטאנו". בסיום תפילת "נעילה", כשהקהל הגיע ל"שמע ישראל", הכניס ה"פריץ" את ראשו לארון הקודש, חיבק את ספרי התורה, ובקול גדול שזעזע את כול המתפללים קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו והתחיל לקרוא בכול כוחו: "ה' הוא האלוקים", "ה' הוא האלוקים", כך זעק שש פעמים, כשבכל פעם קולו הולך וגדל הולך וחזק. כשקרא: "ה' הוא האלוקים" בפעם השביעית, יצאה נשמתו ב"אלקים". לתפלת "ערבית" (שלאחר תפילת "נעילה") של מוצאי יום הכיפורים כבר לא היה מנין. אמר הצדיק רבי לייב למתפללים: "אשריו שיצאה נשמתו ב'אלקים'. עכשיו הוא מאותם הצדיקים, שגם במיתתם קרויים חיים (ראה "ילקוט שמעוני", קהלת פרק ח סימן תתקפט), ומותר לצרפו למניין". רבי לייב עצמו עבר לפי התיבה והתחיל: "והוא רחום יכפר עון...". סיפור אמיתי זה, המוקדש לעילוי נשמתו של בעל התשובה, ה"פריץ" עלום השם, מדגיש את יסוד התשובה: אין דבר העומד בפני תשובה הבאה מעומק הלב.
|