כעבור שבועיים וחצי (ב 31/8/06), הגיע החלום הראשון:
סבתי חזרה מהמתים, לקינג-ג'ורג' פינת הנביאים. הצטלבות רגילה בגוון-מִדרכֶת והיא בשמלת 'פּליסֶה' רכה, בצבע שמי-המוות וחגורת השמלה כרוכה גבוה תחת חזה. שיערה אפור-שטאני, קלוע ארוך-ארוך כפעם. רק עיניה, צבען חד כשמי-אביב ומבטה זכּוּת-התכלת, הנראה למרחוק.
היא קרבה אל מעבר החצייה, אוחזת בסל עמוס, כאילו לא נעדרה שנים...
סבתאאאא! וחי עור פניה, לא עור מת. עוד רגע ונצמדתי אליה. 'מיין-מיינקין'... לעולם יהא חיבוקה, לאוהב ולמנחם ביותר. משב רוח קל עבר בעדינות בצמתה וכרָכה בצמתי. היא ואני והיא – בל ינתק. כך היה.
אבל אני כאן בחיפוש ולשאלתי הדוחקת, אמרה שפגשה אותו לא מזמן עובר כאן... הלך לכוון הים, אחז במעט תיקים.. "מפליג" – הוא אמר לה, ולא ברור מתי ישוב.
ואני, שלא ראיתי כנצח את סבתי לא נעצרתי במילות פרידה ורצְתי במעלה רחוב בוגרשוב בואכה חוף 'איכ-ווייס-נישט'...
והסוף הפטאלי ידוע כשאני רצה וקרבה אך הוא כבר הגיע לרציף... האניה האימתנית שתיקח אותו - מסתירה את האופק ואולי גם את האור ואני לא משיגה אותו - רק רואה אותו באפורים עובר להרף בצדודיתו המעורפלת וזהו.
אח"כ יבואו חלומות אחרים וגם סבתא כבר לא תחזור.
23/9/09 |