אני רוצה לכתוב מליבי הדואב. אבל משוררות כבר כתבו זאת טוב ממני. עכשיו אני קוראת את לאה גולדברג. וזה בשבילי כמו להלך בשדה. לבד. לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
היא אומרת לי, וזה נשמע כמו הבטחה, ששוב אהיה ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם.
זו תחושה שיש לי גם הרבה פעמים, מה כבר יש לנו להוסיף, חבל על האנרגיות.. לאה ענקית.
ולעצם העניין, אולי גם ויסלבה שימברוסקה תעזור כאן, עם 'סוף והתחלה' שלה שהוא כולו תקווה לעתיד שליו יותר (לא בטוחה עד כמה אני מסכימה איתו אבל יש בו בהחלט משו ששווה עיון).
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין על להיות כאחד האדם.
וכמה זה לא הישג טריוויאלי כמו שזה נשמע.
מעולה את!
אני בטוחה שהנשים האלו שהן כותבות על מלחמות הן בעצם מדברות מדם ליבם. שאם כל הכאב והצער הכלליים מה אנחנו אם לא קמטים של צער ותקווה
"בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חיב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים"
(מתוך: סוף והתחלה, ויסלבה שימבורסקה)
זו תחושה שיש לי גם הרבה פעמים, מה כבר יש לנו להוסיף, חבל על האנרגיות.. לאה ענקית.
ולעצם העניין, אולי גם ויסלבה שימברוסקה תעזור כאן, עם 'סוף והתחלה' שלה שהוא כולו תקווה לעתיד שליו יותר (לא בטוחה עד כמה אני מסכימה איתו אבל יש בו בהחלט משו ששווה עיון).
מהמם
תודה מיידלה!
אני שמח :)
ואני נשארתי עם:
וירחב בך השקט,
כאור בשולי הענן..
זה נכון. זה תקווה שיש בה גם משאלה וגם שאלה. האמנם?
התקווה שלה לימים אחרים -השיר נכתב בימי מלחה"ע ה-2-
לימים של שקט ושלווה - היא התקווה האנושית הבסיסית , או
לפחות מה שרצוי שיהיה.
אני בעד להתאמץ ולחשוב מחשבות חיוביות.
לעודד אחרים ולהתעודד
ולא לתת לדיכאון להשתלט.
תודה . זה מעודד.
הבל הבלים .... הכל הבל
גם אנחנו הבל שיעלם כמו כל שאר הדברים שהינם בני חלוף
ובאוירה דכאונית זו
"התעודדי הכל יכול להיות יותר גרוע ... אז היא התעודדה ... והכל אכן הפך ליותר גרוע "
אני חושב שאמרתי את זה פעם או פעמיים