| כשהייתי בת שבע פרצה מלחמת יום כיפור. מושב אלמגור צפון הכנרת נשאר מכיל בתוכו רק נשים וילדים , כל הגברים יצאו למלחמה , אוטובוסים עברו ואספו אותם איש איש ליחידתו ולנו שלחו גרעין נח"ל שיעזור לאמהות במשקים. ישנו בתוך המקלט כמעט חודש כל לילה , איה ואני ציירנו מלא חיילים היא שריון בגלל אבא שלה ואני צנחנים בגלל אבא שלי. את האוטו תמיד החנינו עם הפנים ליציאה שאם נצטרך לברוח נעשה את זה בשיא המהירות . אני גם זוכרת שזאת הייתה הפעם היחידה שאמא שלי עישנה בחיים . אבא שלי היה בסיני. כל ערב מקלט הטלויזיה היה מתמלא בשמות חדשים של אנשים שאיבדו חיים והנשים שבבית היו צופות עמוסות בחרדה מתפללות שזה יגמר שרק יגמר כבר.אבא שלי נשאר בסיני חצי שנה לשמור על בארות הנפט. זמן קצר אחרי המלחמה הוא לקח אותי ואת אמא שלי לטיול הראשון שלנו בסיני. תערובת של שרידי מלחמה נוראה לצד חופים קסומים מלאים בחיות ים מופלאות צבעוניות נעליים עזובות טנקים שרופים נשמות מרחפות גם שלנו אבל גם שלהם והיינו בטוחים שזאת המלחמה האחרונה. לפחות אני חשבתי ככה כמו ילדה קטנה וטפשה. מאז עברו המון מים בכנרת שלידה גדלתי והיו עוד מלחמות וחברים שלי קרובים לא חזרו מהן והרי הבטיחו לי שכשאהיה גדולה לא יהיה יותר צבא. תסכול נוראי כשאתה חושב מה היה יכול להיות כאן אם היה באמת שלום נגיד כמו באירופה ואני חושבת שזו דוגמא די טובה כי גם על אירופה עברו הרבה מלחמות בין עמים בין מדינות והיום תראו אותם היום. הכל פתוח יש איחוד אירופאי אז אולי גם כאן יש איזושהי תקווה. אולי הגיע הזמן לדגל הלבן. אולי די כבר לא נמאס לכם. תסתכלו טוב טוב כל עוד בלבב פנימה ואולי עוד יבוא שלום עלינו........ |