כיצד חשים כשאת הצעדים הראשונים בעולם המחול עושים באקדמיה?

"בהתחלה זה היה ממש קשה ומתסכל," אומרת אילנית תדמור, "כולן הגיעו כשמאחוריהן שנים של ניסיון, אבל לא התייאשתי, עמדתי מאחורי שרון אשכנזי (רקדנית וכיום מנהלת מגמת המחול של ויצ"ו חיפה, מ.ר.) וניסיתי לחקות את תנועותיה. בשיעורים אחרים התחברתי מיד, וביניהם שיעורי האימפרוביזציה של ענת שמגר. במקביל ללימודים השתתפתי  שלוש-ארבע פעמים בשבוע בשיעורי אייקידו, וכך התחזקתי ובניתי את עצמי כרקדנית."

בחופשות מהלימודים נסעה אילנית תדמור להוריה שהיו בשליחות בגרמניה. היא השתתפה שם בסדנאות מחול שחיזקו את יכולתה באימפרוביזציה, או New Dance כפי שסגנון מחול זה נקרא באותם ימים. 

ביקורו של סטיב באטס, מורה אירי ותיק לקונטקט-אימפורביזציה, כמורה-אורח באקדמיה היה נקודת מפנה בחייה המקצועיים כרקדנית. באטס, אמן עצמאי ומנהלה האמנותי של Echo Echo Dance Theatre Company הגיע לירושלים עם ותק של עשרים וחמש שנים בתחום. הוא האמין בכישרונה של אילנית תדמור מהרגע הראשון ולקח אותה תחת חסותו. הוא זה שדירבן אותה להשתתף בתחרות "גוונים במחול 2000" בסוזן דלל, בה זכתה בפרס הביצוע בסולו "Walk my talk".

איך הרגשת כשהשתתפת וזכית בתחרות?

"זה היה מלחיץ, אך עם זאת כיף גדול ותחושה נהדרת שנתנה לי מוטיבציה להמשיך הלאה. אני זוכרת את החימום לפני המופע, כל המשתתפים עשו שיעור קלאסי על הבמה ורק אני עשיתי אייקידו בצד."

בתחרות השתתפו רקדנים מנוסים בעלי רקורד ריקודי מרשים כמו רננה רז, שלומי ביטון, שלומית פונדמנסקי ועוד. הזכייה הייתה הוכחה נוספת עבורה לכך שבחרה בנתיב הנכון. הפרס היה מלגת אמן אורח לטיוואן, שם יצרה והופיעה. עם חזרתה ארצה הייתה שותפה כמורה, כרקדנית וככוריאוגרפית במסגרות שונות: להקת "ורטיגו", ענת דניאלי, שחר דור, אורלי פורטל ועוד. בשנת 2003 הקימה את להקת האימפרוביזציה "בועה", שהופיעה בארץ ובחו"ל במשך שנתיים.

כיצד הגיב הקהל הישראלי למופעי אימפרוביזציה?

"המופעים הצטיירו כחריגים ושונים, מפני שהקהל לא הכיר את הסגנון. לא היו מופעי אימפרוביזציה פתוחים לקהל והאימפרוביזציה הייתה מקובלת יותר כשיטת אימון. הרבה צופים ניגשו וניגשים אלי עד היום אחרי ההופעה ולא מאמינים שהכול היה מאולתר, לפעמים אפילו רקדנים וכוריאוגרפים. קשה לי לתאר את התחושה שהגוף פשוט יודע מה לעשות, איזה תנועה, איזו דינמיקה, מתי לעצור ומתי לזוז. זה משהו שמשתלט והמוזה זורמת החוצה דרך הגוף." 

במהלך השנים אילנית תדמור יצרה והופיעה בעיקר בעבודות סולו. את הדואט, היצירה בשניים, הכירה כאשר פגשה בפסטיבל אימפרוביזציה בגרמניה את איליה דומנוב, רקדן, שחקן, יוצר ומורה לקונטקט מרוסיה. איליה הפך לבן זוגה, שותפה לחיים וליצירה, הוא עלה לארץ ויחד פתחו את סטודיו "PLAY" שמוקדש לאימפרוביזציה. בשנת 2008 נבחרה להיות שופטת בתוכנית הטלוויזיה "רוקדים עם כוכבים".

מה הן חוויותייך מהתוכנית? 

"זו הייתה חוויה ייחודית שחשפה את הדמות התיאטרלית והוורבלית שבי. החיבור היה מיידי והרגשתי שם מאוד בנוח, משום שכמו בסטודיו עזרתי לאנשים שלא באו מהריקוד למצוא דרך להתחבר לתנועה."

באוגוסט 2008 ערכה אילנית אודישינים ובחרה שבעה רקדנים, מתוך רצון לגבש קבוצת אימפרוביזציה. הלהקה יצאה לדרך בספטמבר וכעבור כחודשיים כבר הופיעה בתאטרון תמונע. ב-23/08/09 במסגרת פסטיבל "מחולוהט" בסוזן דלל יוצגו שלוש יצירות מחול: "האושר אמיתי" בביצוע הלהקה, "ועכשיו אני" סולו מאת אילנית תדמור בשיתוף המוסיקאי ניר יניב

ו-"LEO" סולו מאת איליה דומנוב.

כיצד התגבשה היצירה "האושר אמיתי"? ספרי על התהליך האמנותי.

"התחלנו באימוני אימפרוביזציה קבוצתיים על-מנת להכיר וליצור אמון זה בקרב זו, דבר חשוב בזמן אלתור על הבמה. אחר-כך חקרנו את המקום האישי של כל אחת ואחד, מיהו ומהי הפרסונה הייחודית שלו. כל אחד נדרש ליצור מספר קטעי סולו בכל חזרה עד שנמצא המקום האינדיבידואלי של כל אחד בקולקטיב. היו כמה נושאים שהעסיקו אותי במהלך התהליך היצירתי וביניהם מהו האושר האמיתי עבור כל אחד מרקדני הלהקה. ובחזרות חקרנו את הנושא. בין הופעה להופעה היצירה עברה שינויים רבים: הרבה דברים נרגעו - חומרים תנועתיים הפכו לפחות 'בועטים' וצועקים ונוספו רגעיים אינטימיים ושבריריים. היצירה היא מראה לתהליך שעברנו בחיפוש אחר האושר האמיתי."

לסיכום, אילנית היא אשת אשכולות המצליחה לשלב קריירה פורחת ומשפחה, היא יוצרת, מלמדת וחיה את התנועה כל יום וכל היום.

גילוי נאות: הכותבת רקדנית בלהקת המחול של אילנית תדמור