| יום הכיפורים מעמיד לפנינו אתגר שהוא אולי מן הקשים לאדם. התשובה, הסליחה והמחילה אינם באות לנפשו של אדם באופן טבעי ונצרך תהליך ארוך ומייגע של עבודה עצמית על מנת להתמודד עם אפשרות ההכרה ששגינו בעומק ליבנו, או שפגענו. לא פחות קשה הוא לאחר שאנו מסוגלים לקבל על עצמנו את העברה ולהשלים עם העובדה שאכן כך פעלנו, להיות מוכנים להודות בפה מלא ובקול רם עליה ולא רק כלפי בורא עולם, שם הרי מדובר בשיח של אדם השופך את ליבו, אלא דווקא להודות בקול בפני אותו אדם שנפגע. "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (ירושלמי' יומא דף מב א פרק ח הלכה ז) . מן הראוי לשים לב שלא מדובר כאן על בקשת סליחה, שהרי זאת יכולה להיות מהפה אל החוץ. אלא מדובר בהתנהגות כזאת שיכולה או לא, לכלול אמירה מפורשת של התנצלות או יכולה להיות ביטוי אחר אשר ממנו נתן ללמוד שהשני מפויס אתנו. הפיוס העצמי המביא להכרה בהעברה חייב להביא לפיוס אמיתי של השני אחרת מדובר על אקט שטחי שאין בינו לבין התנצלות אמיתית ולא כלום. ועוד לא רק מספיק שנתקן במידת האפשר את הנזק שגרמנו, נחזיר מה שגנבנו, נשלם על מה שחבלנו אלא הפיוס עדיין הוא מימד מהותי של הסליחה והתיקון העמוק של המצב. "אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו, אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו" (רמב"ם פ"ב הל' תשובה הל' ט'). אם כך נראה שכל המשפטים ההצהרתיים הנשמעים בימים אלו במקומות עבודה ובחיק המשפחה ובין חברים ברוח "אם פגעתי במישהו אני מתנצל" גם אם כוונתם יפה אינם מתעלים מעל להצהרות שהם "פוליטיקל קורקט" במקרה הטוב, וצביעות וחוסר אחריות במקרה הפחות טוב. אדם שאינו מסוגל להתבונן באופן פרטני על הפגיעה שפגע ולזהות אותה איננו יכול לעבור תהליך של תשובה אמיתית. נכון שהדבר משרה אווירה חברתית נחמדה של כולנו צדיקים אבל רחוק מאוד מלהוות נדבך אמיתי של עבודה פנימית אשר התשובה דורשת מאתנו. שבת שלום! |