כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    במעגל הימים

    56 תגובות   יום חמישי, 24/9/09, 20:43

     

    האם מישהו זוכר את יצחק יציב, עורך "דבר לילדים"? בשנת 1931 היה יצחק יציב, לצד ברכה חבס והצייר הסופר נחום גוטמן, בין מייסדי השבועון "דבר לילדים". הוא ערך את העיתון ברציפות כשש-עשרה שנים, עד מותו, וכתב בו טור פובליציסטי בענייני השעה "במעגל הימים". יציב היה בין מטביעי החותם המובהקים ביותר על ספרות הילדים העברית בארץ. הוא טיפח דור שלם של סופרי ילדים, ושיחותיו עם הקוראים הצעירים שימשו מופת לעורכים שבאו אחריו.

     

      כמו ספרות הילדים בכללה בתקופה זו גם "דבר לילדים" היה בעיקרו מגויס אידיאולוגית. עשור קודם לכן עברה ספרות הילדים פוליטיזציה. מרכז הכובד של הציונות עבר מהגולה לארץ ישראל, ומפלגות הפועלים חתרו לחינוך ברוח חלוצית-סוציאליסטית. תום שגב כותב בספרו "המיליון השביעי": "... היו חדורים שאיפה לעצב גזע יהודי חדש, "זקוף קומה", גא, עומד ברשות עצמו ומגן על עצמו בחברה חדשה, בריאה, צודקת, עברית ולאומית [...] שלילת הגולה כרכה בוז עמוק עד תיעוב, לאורחות חייהם של היהודים בפזורתם, בעיקר במזרח אירופה, על הניוון, העיוות, ההשפלה והשחתת המוסר שייחסו להם".

     

     בספרה "וּמִסַּפְסָל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הארץ-ישראלית, 1948-1939" כותבת יעל דר: "עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לנוכח הניתוק מיהודי אירופה והידיעות על מעשי הנאצים, נפערה תהום בין האבות שבאו משם ושהשאירו מאחוריהם משפחות ובין הבנים שצמחו בארץ וספגו את ערכי שלילת הגלות במשך כל ילדותם [...] הסיפור שולל הגלות ננטש כבר בזמן המלחמה. במקומו החלה ספרות הילדים ועיתונות הילדים לספר סיפור חדש שוויתר על שלילת הגלות, ובייחוד על הפער השיפוטי בין יהודים 'גלותיים' ליהודים ארץ-ישראליים. במקום אלה תוארה זיקה חיובית בין צעירי הארץ לבין יהודי הגולה".

     

     ב-22 בנובמבר 1942 פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית הודעה רשמית ולפיה רצח היהודים באירופה נעשה בהתאם לתוכנית כוללת להשמדתם וכי לצורך ביצועה הוקם מנגנון ממלכתי מיוחד: "ילדים עד גיל 12 הוצאו להורג בהמוניהם ללא רחם, גם זקנים הוצאו להורג. המונים גורשו לכיוון בלתי ידוע ועקבותיהם נעלמו".

     

    לאור הודעה זו כתב יציב ב-3 בדצמבר 1942 טור מכונן. הטור פותח בציטוט קטע מהפואמה "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי. יציב לא בחר לצטט מ"עיר ההריגה" של ביאליק שנכתב בעקבות פרעות קישינב, והיה למעשה אגרוף זעם שהופנה כנגד הפסיביות היהודית, שהסתפקה בציפייה החסודה לישועת האל. ברוך ממגנצה, גיבור הפואמה של טשרניחובסקי, הרג את שתי בנותיו על קידוש השם והצית את עירו לאחר שאשתו נרצחה, והוא אולץ להתנצר. שריפת העיר כולה כנקמה וכהגנה עצמית הייתה למעשה תגובה יהודית חדשה. יציב בוחר לפתוח את הטור בציטוט חמש שורות שמבטאות שאיפת נקם:

    ארור אתה, גוי אכזרי!

    - - - - - - -

    וטבעת בדם זבחיך

    תצלול בים הדמעות,

    והעירוך לילה לילה

    אנקות חלל, זוועות

    הטור נפתח בשני משפטים קצרים וחותכים ובמילים חגיגיות ומלאות פאתוס: "גדול שברנו. פינו מלא אלה". ולאחר מכן: "בשורה רעה תרדוף בשורה רעה ממנה על אחינו המעונים הנהרגים בידי הרוצחים הנאצים. לכלות אותנו הם אומרים [...] יגדיל הטורף הנאצי את מלחמת הבזק שלו להשמיד את היהודים. החיה הנאצית, הצמאה לדם מרווה את צמאונה בדם ישראל [...] הגידו לרוצחים בפה מלא כי הינקם תינקמו מידיהם את הדם השפוך [...] תיערכנה אספות אבל, איש לא ילך לבית שעשועים, נסיר שמחה מלבנו – צום ואבל [...] אורות הנס הגדול שהיה שם רומזים לנו ממרחקים כי ימים אחרים בוא יבואו. אך תעצם נקמתנו מעם שופכי דמנו [...] עוד רבים יצטרפו לגדודים לעשות נקמה באויב" (ההדגשות שלי. דו"ר).

    בעצם הדברים היו ידועים עוד קודם לכן. יעל דר כותבת: "כתב אישום חריף על הנתק בין יהודי היישוב הנהנים 'מפרוספריטי' לבין יהודי אירופה פרסם העורך, יצחק יציב, במדורו 'במעגל הימים (שנה קודם לכן; דו"ר): 'וזה האיש אשר בא משם, מן התופת הנאצית, דורש עזרה לסובלים ומלבו פורצת זעקה: 'איך אתם יכולים לשיר ולרקוד, כפי שראיתי בבתי הקפה שלכם, בשעה שיש גוועים, מתים, אתמול היום וברגע זה ממש?'".

    כמו כן כותבת יעל דר: "יציב קיבל על עצמו במשך כל שנות המלחמה לעורר את מצפונם של קוראיו בראש ובראשונה באמצעות דיווח שוטף על מצב היהודים באירופה. אמצעי נוסף שנקט היה פרסום של טקסטים ספרותיים שיעוררו בקרב הקוראים הצעירים תגובות רגשיות עמוקות של הזדהות ושותפות גורל עם האחים שבמצוקה".

    כתיבתו של יציב אמוציונלית ואף סנטימנטלית. נראה כי הוא מעורב עמוקות בתכנים שהוא כותב עליהם. תום שגב מצטט מדבריו של מחנך אחד שכתב כך בביטאון המורים: "ילדינו קוראים ושומעים רבות על חורבן הגולה, על מעשי הזוועה שנעשו באחינו ועל הסבל שעבר על יהודי ארצות הכיבוש, ובכל זאת נשאר לבם אטום ואדיש לכל זה". שגב ממשיך: "מזמן לזמן, סיפר המורה, נדרשו התלמידים לכתוב חיבורים על השואה. מה שכתבו שיקף התנכרות, לא הזדהות נפשית עם הסובלים וסבלם. אין פלא, העריך המורה: "הנוער שלנו – קומתו ורוחו גאים וזקופים. מאמין הוא בכוחותיו ויודע את ערכו. אוהב הוא את החופש, שואף למרחב ולדרור ולא יסבול כל השפלה ודיכוי". השואה הצטיירה אם כן כתבוסה יהודית, ועל כן הדגיש יציב שוב ושוב את אלמנט הנקמה.

    כמו כן, כתיבתו כפי שבאה לידי ביטוי בטור המכונן הזה יוצרת ריחוק טקסי כדי לגונן על נפשות הילדים (ואולי גם על נפשו שלו). כותב תום שגב: "העיתונים כמו גוננו על קוראיהם מהשואה גם באמצעות המליצה. במקום לעמת אותם עם המידע ולהכריח אותם להתמודד אתו עטפו אותו בדברי קינה פואטיים ובסיסמאות – זהות בכולם – שהודפסו מעל שם העיתון: "בכה תבכי ירושלים על חללי גולתך, ציון תזעקי, הצילי במי ובנותי, מלטי עוללי וטפי", נאמר באחת הסיסמאות האלה. את הלשון ששימשה אותם לסיקור השואה שאלו מהתנ"ך, מהתפילה ומהשירה: העיתונים מסרו על הנעשה ב'עמק הבא' ו'בגיא ההריגה' וב'גיא הדוויי', וכשדיווחו על חורבנן של קהילות שלמות נהגו בדרך כלל להכתיר את הידיעות האלה במילים 'איכה נפלה'. הכול קרה ב'גיהינום' וב'תופת', לא כאן ועכשיו, במציאות הפוליטית של הכרוניקה העיתונאית: 'מזימת השטן ומעלליו' [...] כך הרחיקו העיתונים את השואה מתוך שגרת היום-יום, וכמו פטרו את הציבור מהחובה לראות בה חלק מממשות חייו".

    ב-17 בדצמבר 1942 כתב יציב טור תחת הכותרת: "שבעים להולדתו של חיים נחמן ביאליק". בין היתר כתוב: "יום זיכרון גדול היא יום הולדתו של חיים נחמן בתולדות עמנו. מבעד לאדים של הגזים המרעילים העולים מקרונות הבקר בהם כולאים הנאצים אלפים מישראל ומוליכים אל מות חנק אנו שומעים את זעקת המשורר:

    הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

    עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

    וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

    וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

     

    [...]

    וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

    אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

    הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

    יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

     

    ולפני שיציב מצטט מ"עיר ההריגה" (אך ללא ציון שם השיר) את שתי השורות האלה:

    וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

    וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

     

    לפני שהוא שואל מה מתגבר על מה: הכאב או הבושה, הוא כותב את הדברים המדהימים האלה:

     

    "אך גדולה תוכחתו (של ביאליק; דו"ר) גם כלפינו, כלפי כל אחד ואחד מאתנו אשר לא יידע לעמוד עמידת גבורה ביום עברה וזעם. איומה תוכחתו כלפי כל יהודי אשר ביום פרעות התחבא במרתף ולא יצא נגד אויב רוצח בחמת ייאוש לעמוד על נפשו עמידת כבוד כיאות לבן העם אשר תביעת הצדק מצדיקה את חייו..."

    שתי נקודות עולות מהדברים האלה: א) יציב מביע ציפייה כי אנשים חסרי ישע, חסרי נשק, חסרי הנהגה ומוסדות שלטוניים יגיבו בכוח הזרוע. ניכרת כאן אי קבלה של חוסר האונים. יציב מקדש כאן למעשה את הכוחניות בכל מחיר. תום שגב מספר כי בעוד השואה בעיצומה נהגו ראשי הישוב ובעלי הדעה להאשים עצמם על אדישותם ועל מחדלי ההצלה ולנתח את התופעה כאילו היה מדובר בעניין היסטורי מרוחק - "אנחנו מלאים חטא". והוא מסכם: "נראה שהעדיפו לקבל עליהם אחריות היסטורית ל'מחדל' מאשר להודות בחוסר ישע". חוסר ישע היה אפוא הנורא שבחטאים, ולא עלה בקנה אחד עם הפטריוטיזם עד כיליון ברוח מצדה שאפיין את האליטה הארץ-ישראלית.

     ב) ניכרת פה מגמה של גינוי הקורבן על שפלותו. כותב שגב: "לימים התגלגל הנושא הזה למעין דיבוק פסיכולוגי ופוליטי שירדוף את מדינת ישראל ללא הרף, כולו בוז ובושה, יוהרה ויראה, עוול ואיוולת". הוא מצטט את יצחק גרינבוים (מקודם מראשי הקהילה בפולין; דו"ר) שאמר כי העובדה שיהודי פולין "לא מצאו עוז בנפשם" להתגונן מילאה אותו בתחושה של "חרפה צורבת מאין כמוה" [...] העדיפו "חיי כלב על מוות בכבוד" [...] "אנשים הפכו לסמרטוטים". לכך הצטרף גם הביטוי שטבע אבא קובנר בכרוז מ-1941 שהופץ בין חבריו בגטו וילנה וקרא להם שלא ללכת אל מותם "כצאן לטבח".

    ב-31 בדצמבר 1942 כותב יציב טור קלאסי של הערת המצפון, של אמפתיה ושל השתתפות בגורל היהודים בגולה. כל מהותו מנוגדת ל"תוכחה האיומה" שנשמעה בטור הקודם שהבאתי. ניכר ביציב שמתרוצצות בנפשו מגמות סותרות. מחד בושה וכעס על חוסר האונים, ומאידך הזדהות מוחלטת עם "עמנו המנוסה בייסורים", "כלואים בגטו", "אלפים מוצאים מבתיהם", "בדרך ממיתים אותם בקרונות ספוגים אדי רעל", "ואלה המגיעים לאיזה מקום – יורים בהם בו במקום", "עלינו לחוש בייסוריהם ולהרים את קולנו" והטור נחתם במילים: "נרעים בקולנו בזעקת הצילו (הדגשה שלי) ופתחו שערים!" - "נרעים בקולנו" עומד בניגוד צורם ל"זעקת הצילו" (האם "נתחנן בזעקת הצילו" מביש בחולשתו?)

    ב-21 בינואר 1943 ניכרת התפתחות רעיונית ואלי אף התבגרות רגשית. תחת הכותרת "מלחמת החלש נגד החזק" מכיר לראשונה יציב כי התנגדות, מרי והתמודדות תלויים ביחסי הכוחות בין שני הצדדים, ויש להם ביטויים שונים ומיוחדים. כדי להעביר את המסר המורכב הזה לקהל קוראיו הילדים, הוא יוצא מהאנלוגיה המוכרת למלחמתו ההרואית של דוד בגוליית. אולם לאחר כמה דוגמאות למעשי גבורה של יהודים בשואה שעיקרם העברת ידיעות וניסיונות בריחה הוא מסכם: "כך נאבקים יהודים להציל את נפשם מכף הנאצים. אין אנחנו יודעים הרבה באילו דרכים נלחמים אחינו שם על קיומם ועל הצלתם. אבל הם נלחמים. שונות דרכי המלחמה של החלש מדרכיו של החזק, אבל גם מלחמתו של החלש לקיומו מלחמת גבורה היא".

    את הטור המרשים הזה חותם יציב בשאלה הנוקבת: "העוזרים אנחנו להם בכל יכולתנו במלחמתם?"

    ב-15 באפריל 1943 כותב יציב טור לפסח. יציב מפתח כאן תזה שלפיה שאיפת החירות של עם ישראל מקימה עליה בכל דור ודור את הרשעים העריצים. לכן, לשיטתו, שנאת ישראל היא שנאת החירות: "כל עריץ השואף לדכא אחרים, לעשוק את זכויותיהם, לשעבד אנשים – מתחיל בשנאה ליהודים ובדיכוים". הוא קושר זאת כמובן לאירועי השואה. הדגש כאן, כמו בטורים האחרים של יציב, על ראיית היהודים כקורבן תמידי.

    כותב תום שגב: "הוא (פרופ' יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השכחה"; "הארץ" 2.3.88, בעקבות האינתיפאדה הראשונה. דו"ר) שאל את עצמו מה מקורם של המעשים שעשו חיילי צה"ל בשטחים והגיע למסקנה שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו, והיא הקורבן הנצחי. 'אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שרבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי והפרדוקסאלי של היטלר', כתב אלקנה [...] ככל שיצאו השנים גבר הדמיון בין מדינת ישראל הריבונית לבין ההוויה המסורתית של קהילות היהודים בעולם. המדינה מבודדת ומתבדלת מסביבתה: דתה, תרבותה, ערכיה, המנטליות שלה – שונים [...] האיום מבחוץ והדימוי העצמי המתבדל מאחדים את הישראלים וסוגרים אותם בתחושה שלח חרדה מתמדת [...] אלמנט הזמניות דומיננטי מאוד בהווייתם. ההנחה היא שהכול יכול לקרות בכל רגע".

    ב-17 ביוני 1943 מנסח יציב את "עצומת הילדים". כיכול לא יציב עצמו כתב זאת אלא כלל ילדי ישראל:

    "אנחנו, ילדי ארץ ישראל החיים בארצנו חיי חופש ושקט, מאזינים בחרדה לנעשה יום-יום ושעה-שעה לאחינו ולאחיותנו בגולה [...] על מה ולמה נשחטים ילדים קטנים אשר לא חטאו ורעה לא עשו [...] באחווה וברחמים נקבל את פני הניצולים והעולים, נאמצם כאחים לנו, והיה ביתנו – ביתם, ולחמנו – לחמם. רק הביאו אותם אלינו! הילדים של האומות הלוחמות לצדק ולחופש, עזרו לנו להצלת עמנו. אל תחשו!

    העצומה נחתמת בכמה שורות לא מנוקדות, ובשורה האחרונה כתובה מילה אחת בלבד: "הצילו!"

    אינני יודעת מה הרגישו ילדי ארץ ישראל בימים ההם, ואם עצומה זו אכן ביטאה נאמנה את רחשי לבם, אבל אין ספק שבעצומה זו ניסח יצחק יציב אלטר-אגו, מעין אני אידיאלי, עבור ילדי הארץ. זה היה המודל שאליו מן הראוי היה לחתור ולשאוף. מעדויות אישיות של ניצולי שואה עולה כי הפער בין תמונה מושלמת זו לבין המציאות היה גדול ומכאיב. באופן כללי היה הבדל חד בין גישה אמפאתית מצד המבוגרים לבין גישה מנוכרת מצד הצעירים. המבוגרים עוד היו מ"שם", ואילו הצעירים כבר היו "שבט אחר לגמרי", כדברי ברל כצנלסון בכתביו.

    מעידה יהודית לנדווירט טן-ברינק, ניצולת שואה שנקלטה כנערה בקיבוץ גבעת השלושה: "היו שתי חבורות, היה הקיבוץ והייתה קבוצת עליית הנוער. עם הקיבוץ לא היה לי כמעט שום קשר, הם היו זרים, הם היו מנוכרים [...] הם לא התעניינו, לא בעברי ולא במשפחתי [...] גם מבחינת פעולות תרבות לא שיתפו אותנו. גם מבחינת מסיבות לא שיתפו אותנו". חברתה לקבוצה, הלה וולף קליינברגר, מאשרת את דבריה  (מתוך אוסף ראיונות של "לוחמות הראל", בית יגאל אלון, 1986)

    ב-8 ביוני 1944 מנסה שוב יציב לעורר את המצפון, תחת הכותרתו: "יום האזעקה להצלת השארית". הקטע האחרון, שכותרתו "מריצה", נוגע ללב במיוחד:

    "שֵם של ספינה. ספינה קטנה בידי יהודים, שהייתה שטה במימי הים השחור. הייתה עוגנת באחד החופים של יבשת הנאצים באירופה ומצילה כמה וכמה נפשות מישראל ומביאה אותם לחוף מבטחים.

    והנה ירדה ספינה זו למצולות ים. הספינה הקטנה טבעה בסערה כשהיא ריקה בדרכה להביא כמה ניצולים. עתה הופחתה גם האפשרות הקטנה הזאת להציל. כי קשה להשיג אוניות עתה בימי המלחמה להציל נפשות ישראל מכיליון.

    ויושבים שם יהודים בודדים בין כפים וסלעים שעל החוף הנמצא בידי הנאצים ועינם מופנית אל גלי הים, מחכים ל'מריצה' שתפדה אותם מן התופת. הים סוער, אדי החנק מכסים את היבשה ויהודים בודדים מחכים... 'מריצה' בוששת לבוא".

    ב-15 ביוני 1944 כותב יציב טור חגיגי המשתרע על שלושה עמודים בצירוף מפה משורטטת, ותפילתו של הנשיא רוזוולט באותיות גדולות. מסופר שם על פלישת בעלות הברית לנורמנדי (D-DAY) בקרב שהחל ב-6 ביוני 1944 ונחשב עד היום למבצע הצבאי הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה הצבאית וליום שבו השתנתה תמונת מלחמת העולם השנייה.

    גם טור זה נחתם בתזכורת לגורל היהודים: "אנחנו היהודים מתפללים לקץ מהיר. לא נסיח דעתנו לרגע, כי בינתיים משלח הרשע הנאצי קרונות מלאים יהודים מהונגריה לגיא המוות בפולין". יש לציין שיציב לא הרפה מהנושא הזה לכל אורך שנות המלחמה בניגוד לרוח הכללית ששררה בעיתוני המבוגרים. כותב תום שגב: "בשבועות הבאים (לאחר פרסום ההודעה הרשמית מטעם הסוכנות. דו"ר) הרבו העיתונים לעסוק בהשמדת היהודים וגם ייחדו לה כותרות ראשיות של מחאה וקינה, אך בתוך חודשים אחדים הרפו מהנושא והחזירוהו אל העמודים הפנימיים: החל במחצית השנייה של 1943 השואה שוב לא נחשבה סיפור גדול". אצל יציב, לעומת זאת, הנושא לא ירד מסדר היום האקטואלי בכל התקופה הנדונה.

    ב-14 בספטמבר 1944 תחת הכותרת: "עם השנה החדשה" כתב יציב טור אפי חגיגי לרגל ראש השנה. הוא נפתח במילים: "תכלה שנה וקללותיה" ונחתם במילים: "תחל שנה וברכותיה". המיוחד בו שהוא מסכם את כל השואה מתחילתה ועד מועד הכתיבה. יציב מסיר את הכפפות ולא חס הפעם על קוראיו הצעירים: "קיוב, מינסק, לובלין, וילנה – כל הערים האלו הפכו לאחינו בית קברות גדול [...] המסך מתרומם ואנחנו רואים – כליה והשמדה. ממיליוני יהודי אירופה נותרו לנו אך שרידים, אודים מוצלים מאש... (ההדגשות שלי. דו"ר)

    קטע נרחב באותה מידה עוסק ב"עזי נפש" ו"פרשת הגבורה", בהתקוממויות הנקם, בפעילות המחתרות וקבוצות הפרטיזנים. לקראת הסיום מעורר יציב שוב את מצפון הקוראים: "מפעם לפעם מגיעים אלינו אחים בודדים שניצלו משיני הכיליון הנאצי. בפיהם דרישה אחת: הצילו! הצילו את שארית הפלטה. עתה, רק עתה מגיעה השעה לנו (ההדגשה שלי), שנעשה כל שביכולתנו להציל את הגולה ולהביאה לארץ".

    עולה השאלה: מדוע "רק עתה" מגיעה השעה לנו? האם זהו מעשה כשל פרוידיאני? האם כל הבקשות התקיפות לעזרה מצדו של יציב קודם לכן היו מס שפתיים ותו לא? האם קודם לכן לא היה ניתן לעשות יותר ממה שנעשה? אלה שאלות פתוחות. לפי תום שגב, בספרו "המיליון השביעי", אכן לא נעשה די: הוא מתאר ניסיונות הצלה נואשים, שנתקלו בסרבנות, בחשדנות ובחוסר עניין מצד מנהיגי היישוב.

    הטור נחתם בהכרזת הלקח הלאומי המרכזי של השואה: "ובשעה ששליטי עולם דנים כיצד לכונן שלום, מן ההכרח שידונו גם בשאלת בניין ארצנו שתשמש מבצר עוז לכל עמנו, ולבל תחזור עלינו הפורענות שהביא עלינו היטלר. עלינו לבנות את ארצנו ולהיבנות בה ככל העמים בארצותיהם. תחל שנה וברכותיה..."

    ב-28 בדצמבר 1944 נפתח הטור במילים: "בלב רועד מחכה כל אחד מאתנו לידיעה, למכתב, משם, מן הערים והעיירות ששוחררו בידי הנאצים. כל כמה שאנחנו יודעים על האסון הגדול שמצא את אחינו שמה מהבהב בלב זיק תקווה אולי בדרך נס ניצול אבי, אמי, אחי, אחותי, דודי או דודתי" (ההדגשות שלי)

    שלוש נקודות עולות מהדברים האלה: א) זהו שיאה של הגישה המתפייסת עם הגולה. לא רק ניסיון לעורר בקרב הילדים תגובות רגשיות אוהדות כלפי בני עמם הסובלים וחיזוק הזיקה אליהם, אלא יצירת תלות רגשית של ממש. בני היישוב כולו נתונים לכאורה בחרדה עמוקה באשר לגורל יקיריהם בגולה. ב) "כל אחד מאיתנו" מדיר חלקים מהיישוב שלהם לא היו קרובים "שם" (למשל, כאלה שמוצאם לא באירופה) ג) יש בדברים מעין הסבר לכתיבה הכה מעורבת של יציב. דומה שהוא מתאר את מצבו ואת רגשותיו שלו.

    ב-4 באוקטובר 1945, בטור לרגל שמחת תורה ופתיחת שנת הלימודים, מטיל יציב על כתפי קוראיו הצעירים מעמסה כבדה ביותר – חובה לאומית הכרוכה באחריות רבה. הוא כותב:

    "נתמעטו הילדים בעמנו. העמלק השמיד הרבה ילדים יהודים. אתם ילדים יקרים לעם, אתם מעטים ועליכם יוטל למלא בכוחותיכם בעתיד את אשר צריכים היו למלא ילדי ישראל רבים שאינם".

    בפסקה האחרונה בטור זה מפרט יציב את כל הייסורים והתלאות שעברו על הילדים הניצולים בשואה. הוא פונה לילדים:

    "עתה נמצאים מעטים מהם איתנו, ואנחנו צריכים לטפל בהם באהבה רבה. אנחנו שלא טעמנו את טעם הפורענות הגדולה שעברה עליהם – חייבים להקיף אותם באותות חיבה וירגישו כי אמנם בין אחים ואחיות שחיכו לבואם – הם נמצאים כיום. עלינו לעזור להם לשכוח את הסבל והעינויים שעברו עליהם למען יוכלו לחיות וללמוד כמונו". המסר הזה, החם ואוהב האדם, מאפיין את אנושיותו ואת רגישותו של יציב. האם הקשיבו לו?

     

    * מאמר זה הוא נוסח מעובד ומקוצר של עבודה אקדמית מהשנה הנוכחית.

     

     

    שלחתי את המאמר למקורביי וקיבלתי מהם תגובות. התגובה המאלפת ביותר נשלחה אליי ממורתי האהובה תמר. קיבלתי את רשותה לצטט אותה, ואני מביאה להלן את דבריה:

     

    הכתבה שלך עוררה בי את זיכרון המדור של יציב ואת זיכרון הסיפורים הישנים האלה שהם סיפורים מכוננים שבונים הזדהות וערכים.
    בביתנו היה כרך ירוק ועבה של "במעגל הימים", אוסף הטורים של יציב שנדמה לי יצא אחרי מותו.  על חלק מטוריו גדלנו אני ואחיותיי בזמן אמת.
    אני זוכרת טור על ילדים מוכרי שרוכי נעליים בדרום תל אביב...
    לעיתון "דבר לילדים" בעריכתו וגם קצת בעריכת ממשיכיו הייתה שליחות חנוכית [ולא רק מפלגתית מגויסת] הקורא שעמד מול פניו היה "מבוגר" קטן וסקרן שצריך להרחיב את אופקיו ולהבהיר לו את המציאות הסובבת במדע, בפוליטיקה עולמית, בגאוגרפיה,  בתרבות -  דרך בולים וצילומים וכתבות ויצירות של אנשים רציניים ביותר בלי טיפת חונף או התיילדות. 
    יום שלישי - היום שבו הגיעה החוברת היה יום חג. והיו כרכים ישנים של אחותי המבוגרת ממני בכמעט עשור שמהם בלעתי בהמשכים סיפורים על בית הערבה ועל התיישבות בארץ.
    עד היום אני מתגעגעת לסיפור בהמשכים ושמו "ירדנה" שהתפרסם בסוף שנות ה-40 או בתחילת שנות ה-50.  המשפחה של ירדנה גרה בשכונת תלפיות בירושלים כשזו הייתה עדיין שכונת צריפים; האב עובד בשטיפת הקרקע המלוחה בבית הערבה כדי להכשיר אותה לגידול ירקות  ומגיע רק בסופי שבוע, והאם שמתה בלידה... עכשיו אני נזכרת שיש גם טיול לנחל פרת ולמנזר שבו. והסיפור "אמנון ותמר" [אולי של משה סמילנסקי?] ובו ציורים נפלאים של  גוטמן ויוסי שטרן. מסופר על אב הבונה במו ידיו את בית המשפחה  במושבה. הסבתא [ציור  חקוק בזכרוני, של נחום גוטמן?] רוצה שהנכד יעלה לתורה, אבל מתפשרת עם ההורים החילוניים על קריאת  "נחמו נחמו עמי".  אני לא ערבה לדיוק בפרטים, כי מדובר בעשרות שנים שלא ראיתי את הסיפורים האלה - אבל המטען נשאר. ויותר מאוחר ל"המטוס המריא בחצות" ו"הנזיר מאי האלמוגים" של מנחם תלמי ועוד פנינים מילדותי האוריינית.
    -------------
    אני זוכרת את ההפתעה שלי שמצאתי לפני כעשר שנים -  כמרצה  לדוקטוראנטים בבר-אילן -  ב"מיתולוגיות" של רולאן בארט קטע על "מינו דרוּאֶה" - ילדה משוררת משנות החמישים בצרפת. אני ידעתי ויודעת עד היום לדקלם שורות משלה בגלל [בזכות]  "דבר לילדים": "לונדון בוערת שקיעה בשמים, עננים ורודים מתייפחים" על יד תמונה של ילדה קטנה שמחזיקה חיית צעצוע.    
    [הילדה המשוררת הזאת  לא ממש יוצאת טוב מתחת ידיו של רולאן בארת - אבל הופתעתי לגלות מה היה ב"דבר לילדים" בילדותי].
    ------------
    החיבור שלך מעיד על רגישות רבה יותר של יציב משל רבים אחרים למתרחש באירופה.
    משכנעים וחשובים דבריו של תום שגב על ההשלכות של הימים ההם על "פראנויית הכוח"  העכשווית שלנו.  נראה לי שאני צריכה לקרוא את "המיליון השביעי", מה שלא עשיתי עד כה.
    המשיכי לשתף אותי ואת האחרים במעשייך היפים.
    שנה טובה וחתימה טובה, 
    תמר
    פרופ' תמר סוברן
    ראש מגמת הלשון העברית
    והמגמה הבין-תחומית בתרבות עברית ויהודית
    בחוג ללימודי התרבות העברית
    אוניברסיטת תל אביב
    דרג את התוכן:

      תגובות (56)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      אבוי, אם תראה שהם נזרקים, עצור זאת בגופך. כפי שכבר כתבתי, העותקים בספרייה המרכזית באונ' ת"א מתפוררים למגע. במקום לזרוק, נא לתרום אותם לספריות.

       

      כן, מקדש ומפלט - מילים מדויקות.

       

      תודה, אהוד.

        12/10/09 22:42:

      כילד, היו דבר לילדים והארץ שלנו מקודשים עבורי. המדף בספריה שהכיל אותם - מדפים שלמים, למעשה - היו המקדש הפרטי שלי. פרטי, כי אף אחד אחר לא קרא אותם.

      היום כואב לי הלב לראות איך זורקים אותם. ברור שבבית אי אפשר להחזיק אוצרות כה עבי כרס. זה לא מעשי. 

      כאב לב, זה מה שנשאר. זה - וכמיהה אינסופית למפלט שהם, הכרכים,  הציעו לי.

      אם אזכור, אשאל אותה בהזדמנות...

      תודה, רונתי.

        7/10/09 13:04:
      איך ההמשך של השיר הזה, "עננים ורודים מתייפחים"? גם לי הוא זכור במעורפל, לא יודעת מאיפה...
      תודה, תְּהִלָּה, אבל אני בסך הכול סטודנטית שקדנית.

      נדהמת מהידענות והחקרנות שלך בכל פעם מחדש.

      הבלוג שלך מהחכמים שידעתי.

        5/10/09 17:26:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-02 19:16:27

      צטט: מ*כל 2009-10-02 18:56:49

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-30 16:18:16

      צטט: מ*כל 2009-09-30 13:14:45

      מרתק ומעניין ומעקצץ לי כזיכרון דהוי.

      למרות שאני גדלתי בעיקר על 'מעריב לנוער', עדיין זכור לי 'דבר לילדים'.

      הציורים, המראה המיושן, העניין שריתק אותנו.

      "המליון השביעי" של תום שגב קורץ לי כבר זמן. אחפש אותו.

      תודה, מיכל.

      בלעתי את "המיליון השביעי" בתוך יומיים שלושה ברציפות. הוא מרתק ומחדש. מומלץ מאוד. 

       

       הוא מזכיר שם את פרשת קסטנר?

      לא רק מזכיר, אלא דן בה בהרחבה.

      הספר לא מצוי תחת ידי (ההשאלה שלו מספריית האוניברסיטה מוגבלת לימים אחדים).

      אני זוכרת את הקשר המשפחתי שלך, וממליצה לך לקרוא.

       

       

      תודה דליה

      אחפש אותו

      זה באמת אוצר בלום! שמרו עליהם היטב.

      תודה, ליזי.

        5/10/09 13:14:

      גם אצלינו עדיין כרכים של דבר לילדים (עוד מאחותי) והארץ שלנו.  אוצר בלום של חומרים מעניינים כללית  ומעניינים הסטורית היום.

      וכן - צירוים יפיפיים של גוטמן בדבר לילדים ושל אלישבע - לא זוכרת את שם משפחתה - בהארץ שלנו.  בקהילת ספרים הבאתי שני סיפורי חסידים מאותו עיתון חילוני!!

      איך אני שמחה בתגובתך! כבר חשבתי שאת לא אוהבת אותי יותר...

      תודה, יעל.

        2/10/09 19:25:


      איזה פוסט עשיר, מעשיר ומחכים.

      נפלא, דליה.

       

      תודה.

      צטט: מ*כל 2009-10-02 18:56:49

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-30 16:18:16

      צטט: מ*כל 2009-09-30 13:14:45

      מרתק ומעניין ומעקצץ לי כזיכרון דהוי.

      למרות שאני גדלתי בעיקר על 'מעריב לנוער', עדיין זכור לי 'דבר לילדים'.

      הציורים, המראה המיושן, העניין שריתק אותנו.

      "המליון השביעי" של תום שגב קורץ לי כבר זמן. אחפש אותו.

      תודה, מיכל.

      בלעתי את "המיליון השביעי" בתוך יומיים שלושה ברציפות. הוא מרתק ומחדש. מומלץ מאוד. 

       

       הוא מזכיר שם את פרשת קסטנר?

      לא רק מזכיר, אלא דן בה בהרחבה.

      הספר לא מצוי תחת ידי (ההשאלה שלו מספריית האוניברסיטה מוגבלת לימים אחדים).

      אני זוכרת את הקשר המשפחתי שלך, וממליצה לך לקרוא.

       

      צטט: ariadne 2009-10-02 18:49:13

      תודה דליה.

      אין לך מושג איך הדברים שהבאת מזכירים את אמא שלי, שהיתה מכורה ל"דבר"

      וכמובן שהיה גם דבר לילדים אצלנו בבית.

      חג שמח לך!

      קראתי את הפוסט על אמך בשעתו, אז ברור לי שהעליתי בך זיכרונות טובים!

      תודה וחג שמח!

       

        2/10/09 18:56:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-30 16:18:16

      צטט: מ*כל 2009-09-30 13:14:45

      מרתק ומעניין ומעקצץ לי כזיכרון דהוי.

      למרות שאני גדלתי בעיקר על 'מעריב לנוער', עדיין זכור לי 'דבר לילדים'.

      הציורים, המראה המיושן, העניין שריתק אותנו.

      "המליון השביעי" של תום שגב קורץ לי כבר זמן. אחפש אותו.

      תודה, מיכל.

      בלעתי את "המיליון השביעי" בתוך יומיים שלושה ברציפות. הוא מרתק ומחדש. מומלץ מאוד. 

       

       הוא מזכיר שם את פרשת קסטנר?

        2/10/09 18:49:

      תודה דליה.

      אין לך מושג איך הדברים שהבאת מזכירים את אמא שלי, שהיתה מכורה ל"דבר"

      וכמובן שהיה גם דבר לילדים אצלנו בבית.

      חג שמח לך!


      עכשיו סיקרנת אותי עם הרמז למפלט באחת מתמונותייך...

      תודה רבה, אורית.

        1/10/09 23:55:

      פוסט מרתק  - ונוסטלגי כמובן !

      מעניין לקרוא את התגובות של כולם ולהזכר...

      לקבל את העיתונים "משמר לילדים" ודבר לילדים" - היתה חגיגה !

      מעניין למה לא זכור לי העיתון "הארץ שלנו".... שכולם מזכירים פה... (?)

      ולך דליה - הספריה היתה מפלט....? הלוואי עלי שהיה לי גם רעיון כלשהו למפלט... (בתמונה אחת מיצירותיי יש רמז למה שהייתי רוצה...:))

       

      תודה דליה ! 

       

      צטט: מ*כל 2009-09-30 13:14:45

      מרתק ומעניין ומעקצץ לי כזיכרון דהוי.

      למרות שאני גדלתי בעיקר על 'מעריב לנוער', עדיין זכור לי 'דבר לילדים'.

      הציורים, המראה המיושן, העניין שריתק אותנו.

      "המליון השביעי" של תום שגב קורץ לי כבר זמן. אחפש אותו.

      תודה, מיכל.

      בלעתי את "המיליון השביעי" בתוך יומיים שלושה ברציפות. הוא מרתק ומחדש. מומלץ מאוד. 

      צטט: רחלי45 2009-09-30 12:49:09

      דבר לילדים, היה התנך של כל הילדים בני הדור שלי.

      כרכנו אותם לכרכים עבים, ואיכשהו עם מות הורינו ,דור המיסדים,

      נעלמו גם הם.

      התקופה הזאת שאת כותבת עליה, זוהי התקופה של ילדותי- יצירת הישראלי החדש

      תוך זריקת ערכים של הורינו הגלותיים, זה הצליח כל כך, שכיום אפילו

      אם אנחנו רוצים לחזור, זה קשה, ולראיה שפת האידיש המקסימה, מי שדיברו

      בביתו אידיש, עוד יכול להיתפנק לצליליה, אבל מי שכמוני, פשוט לא השתמשו בשפה זו,

      ורבים כמוני חשו בוז לשפה הזו, כיום ממרום גילנו אנחנו יודעים שהשפה הזאת אלו השורשים שלנו

      אבל לצערי אנחנו לא מרגישים אותה בכלל.

      אני מועשרת עי כתבייך, ולא תמיד אני יודעת מה להגיב, קטונטי.

      את אולי לא יודעת מה להגיב, אבל כתבת תגובה יפה ומעניינת. תודה רבה, רחלי.

       

        30/9/09 13:14:

      מרתק ומעניין ומעקצץ לי כזיכרון דהוי.

      למרות שאני גדלתי בעיקר על 'מעריב לנוער', עדיין זכור לי 'דבר לילדים'.

      הציורים, המראה המיושן, העניין שריתק אותנו.

      "המליון השביעי" של תום שגב קורץ לי כבר זמן. אחפש אותו.

        30/9/09 12:49:

      דבר לילדים, היה התנך של כל הילדים בני הדור שלי.

      כרכנו אותם לכרכים עבים, ואיכשהו עם מות הורינו ,דור המיסדים,

      נעלמו גם הם.

      התקופה הזאת שאת כותבת עליה, זוהי התקופה של ילדותי- יצירת הישראלי החדש

      תוך זריקת ערכים של הורינו הגלותיים, זה הצליח כל כך, שכיום אפילו

      אם אנחנו רוצים לחזור, זה קשה, ולראיה שפת האידיש המקסימה, מי שדיברו

      בביתו אידיש, עוד יכול להיתפנק לצליליה, אבל מי שכמוני, פשוט לא השתמשו בשפה זו,

      ורבים כמוני חשו בוז לשפה הזו, כיום ממרום גילנו אנחנו יודעים שהשפה הזאת אלו השורשים שלנו

      אבל לצערי אנחנו לא מרגישים אותה בכלל.

      אני מועשרת עי כתבייך, ולא תמיד אני יודעת מה להגיב, קטונטי.

      שמחה שעוררתי בך זיכרונות נעימים.

      בילדותנו הסתובבנו זו על-יד זו בלי לדעת.

      ספריית בית יציב היה מקום המקלט והמפלט שלי בילדותי הלא פשוטה.

      תודה, ושנה מצוינת גם לך!

       

      אוי דליה יקרה, מה עשית לי. באחת עולים זיכרונות הקריאה, התכתבויות מאלפות, ו"בית יציב", הספריה שליד בייתי בימי הילדות, מחשבות פדגוגיות ואנטי ממסדיות, וימי יסוריי באקדמיה בימי המסטרים והדוקטורט. מחד הפנמת המודל של האדם ה"חדש" בנוסח מקס ברוד אל תוכנו בעת ההיא, ומאידך לבטיי -שלי באשר לדמויות בספר ילדים עליו אני שוקדת ,  בקושי לבחור בין סיפוריות של הסיפור לבין הרצון להנחיל (אוי פדגוגיה דידקטיקה ומגויסות, שנואות נפשי).

      שתהיה לך שנה מצויינת

      *

      :))

      נעים לדעת, שירלי. תודה.
        29/9/09 07:55:

      תודה דליה.

      כמו מכל הפוסטים שלך נהנתי מאוד גם מזה.


      נגה, מה שכתבת שימח אותי מאוד, וגם עצם ביקורך (הבנתי שלאחרונה את נמצאת כאן פחות).
        28/9/09 19:24:

      דליה יקרה

      קראתי מרותקת ובשקיקה את המאמר המאיר זויות בהתייחסות היישוב אל הגולה

      ואל השואה.

      לא הכרתי את שמו של  ייציב ואל "דבר לילדים" התוודעתי רק מאוחר יותר בלימודי האקדמיים.

      בילדותי הייתי מנויה על "הארץ שלנו", ואני זוכרת את הציפיה הגדולה להגעת העיתון.

      תודה לך על מאמר מעמיק, מרתק ומרגש. מובן שקראתי את ההמשך.

       

       

       

       

       

       

      זה באמת מה שחלקנו זוכרים, אבל לאן נעלמו כל האוצרות האלה? רובם לא נשמרו ככל הנראה. בספרייה המרכזית של האוניברסיטה הכרכים האלה כמעט מתפרקים ומתפוררים למגע יד.  

      תודה, אילה.

        26/9/09 15:33:


      הדברים העלו בי זיכרון ברמת הריח -

      ריח הגליונות הכרוכים הישנים על המדפים הישנים לא פחות בבית של סבא וסבתא.

      הריח והמגע של הדפים.

           

      ונהניתי והשכלתי מהדברים...

            

      אני שמחה שהעליתי אותו מתהום הנשייה. הוא היה כותב רגיש ומחונן. אני זוכרת שקראתי את ספרו "בין עין לנפש" וחשבתי שייתכן שהיה אביו הרוחני של עלי מוהר. כי היה משהו במבט החומל והרגיש, בעצב ובהומור שהיה דומה אצלם. אגב, ליציב ולרעייתו לא היו ילדים. מעניין אם נותרו לו קרובי משפחה כלשהם שזוכרים אותו.

      תודה, מיא.

        26/9/09 02:52:
      אני זוכרת את שמו! היתה לי שכנה, נערה קצת מבוגרת ממני וירשתי ממנה את כל כרכי דבר לילדים שקראתי בשקיקה. 

      צטט: צביאל רופא 2009-09-25 21:34:27

      יפה מאוד, יפתי.

      ולא דבר של מה בכך :)

      תודה לך, אישי היקר 

       

      למזלי, לא מדובר בכך. זה היה כך בערעור, והחלפתי מנחה. טפו-טפו, בלי עין הרע, המנחה הנוכחית היא אחת הנשים המבריקות והמקסימות ביותר שהכרתי בחיי (היא מנחה אותי כבר חצי שנה).
        25/9/09 21:35:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-25 20:24:33

      צטט: נעמה ארז 2009-09-25 19:32:00


      מקווה שקיבלת ציון גבוה על העבודה שלך. אני הייתי נותנת לך. מאמר כל כך מרתק. עשה לי ריפריימינג לגבי יציב, לגבי דבר לילדים ולגבי היישוב של אותן השנים.

      אני נולדתי כבר עשור אחר כך. הייתי מחכה בשקיקה ליום שיגיע העתון. הייתי קוראת בו וחופרת בתוכו עד לקצה הבדל האחרון. מעניין לקרא מה שאת אומרת בהקשר הזה.

      (אחר כך הייתי משלימה פערים אצל חברים שקיבלו משמר לילדים והארץ שלנו. אבל תמיד חשבתי שדבר לילדים הוא הטוב ביותר.)

      לימים, פירסמתי ספורי ילדים בדבר לילדים, בזמן שאוריאל אופק הזכור אצלי לטוב, ערך את העיתון.

      שימחת אותי מאד היום.

      *

      נעמה

      איזה כיף לי! תודה רבה, נעמה. וכל הכבוד על פרסום הסיפורים בעיתון ילדותנו.

       

      אגב, העבודה הייתה ארוכה פי שניים, והורדתי חצי כי לא רציתי להכביד על הקוראים. גם אני הייתי מרוצה ממנה מאוד. אבל הציון היה רק 85. מבחינתי זה לא ציון מוצלח. הכי קטע שכמעט כל הערות המרצה היו מנוגדות לדברים שסוכמו בינינו בארבע עיניים, אפילו בנוגע להיקף הביבליוגרפיה ולמבנה העבודה. כשציינתי בפניה דברים אלה, כתבה לי שהציון שנתנה עוד גבוה יותר ממה שהגיע לי... אבל לא ערערתי על כך כי כבר עשיתי זאת השנה (והערעור ההוא דווקא היה מוצלח: מ-82 ל-94 אצל בודק אחר).

       

       

      הכי גרוע זה כשזה המנחה שלך לעבודת התיזה:((

      אבל זאת תופעה נפוצה במחוזות האקדמיה, למירע  נסיוני...

      נעמה

        25/9/09 21:34:

      יפה מאוד, יפתי.

      ולא דבר של מה בכך :)

      צטט: מגית 2009-09-25 19:46:36

      המאמר מעניין ומעשיר.

      גם אני ממנויי דבר לילדים והאחרים בהמשך

      מעניין להתבונן מנקודת מבט בוגרת ומעתירת ידע

       

      תודה.

       

      גמח"ט

       

      תודה לך, מגית. הפרסום כאן הוא חוויה מתקנת (ראי תגובתי הקודמת). חתימה טובה!

       

      צטט: נעמה ארז 2009-09-25 19:32:00


      מקווה שקיבלת ציון גבוה על העבודה שלך. אני הייתי נותנת לך. מאמר כל כך מרתק. עשה לי ריפריימינג לגבי יציב, לגבי דבר לילדים ולגבי היישוב של אותן השנים.

      אני נולדתי כבר עשור אחר כך. הייתי מחכה בשקיקה ליום שיגיע העתון. הייתי קוראת בו וחופרת בתוכו עד לקצה הבדל האחרון. מעניין לקרא מה שאת אומרת בהקשר הזה.

      (אחר כך הייתי משלימה פערים אצל חברים שקיבלו משמר לילדים והארץ שלנו. אבל תמיד חשבתי שדבר לילדים הוא הטוב ביותר.)

      לימים, פירסמתי ספורי ילדים בדבר לילדים, בזמן שאוריאל אופק הזכור אצלי לטוב, ערך את העיתון.

      שימחת אותי מאד היום.

      *

      נעמה

      איזה כיף לי! תודה רבה, נעמה. וכל הכבוד על פרסום הסיפורים בעיתון ילדותנו.

       

      אגב, העבודה הייתה ארוכה פי שניים, והורדתי חצי כי לא רציתי להכביד על הקוראים. גם אני הייתי מרוצה ממנה מאוד. אבל הציון היה רק 85. מבחינתי זה לא ציון מוצלח. הכי קטע שכמעט כל הערות המרצה היו מנוגדות לדברים שסוכמו בינינו בארבע עיניים, אפילו בנוגע להיקף הביבליוגרפיה ולמבנה העבודה. כשציינתי בפניה דברים אלה, כתבה לי שהציון שנתנה עוד גבוה יותר ממה שהגיע לי... אבל לא ערערתי על כך כי כבר עשיתי זאת השנה (והערעור ההוא דווקא היה מוצלח: מ-82 ל-94 אצל בודק אחר).

       

        25/9/09 19:46:

      המאמר מעניין ומעשיר.

      גם אני ממנויי דבר לילדים והאחרים בהמשך

      מעניין להתבונן מנקודת מבט בוגרת ומעתירת ידע

       

      תודה.

       

      גמח"ט

       

        25/9/09 19:32:


      מקווה שקיבלת ציון גבוה על העבודה שלך. אני הייתי נותנת לך. מאמר כל כך מרתק. עשה לי ריפריימינג לגבי יציב, לגבי דבר לילדים ולגבי היישוב של אותן השנים.

      אני נולדתי כבר עשור אחר כך. הייתי מחכה בשקיקה ליום שיגיע העתון. הייתי קוראת בו וחופרת בתוכו עד לקצה הבדל האחרון. מעניין לקרא מה שאת אומרת בהקשר הזה.

      (אחר כך הייתי משלימה פערים אצל חברים שקיבלו משמר לילדים והארץ שלנו. אבל תמיד חשבתי שדבר לילדים הוא הטוב ביותר.)

      לימים, פירסמתי ספורי ילדים בדבר לילדים, בזמן שאוריאל אופק הזכור אצלי לטוב, ערך את העיתון.

      שימחת אותי מאד היום.

      *

      נעמה

      צטט: הלנה היפה 2009-09-25 18:33:33

      דליה, תודה על המאמר העמוק והמחכים שלך, הבאת כאן עובדות רבות שלא היו ידועות לי ושמחתי לקרוא. תודה דליה, חתימה טובה ו*

      לאה 

       

      תודה, לאה, אני שמחה במה שכתבת לי. חתימה טובה ושבת שלום.

      צטט: מיכאל 1 2009-09-25 17:29:20


      דליה,

      כמה מילים שמאמרך המעניין הזכירם לי מחדש.

      זכורים לי ימי ולילותיי בצל "דבר לילדים". העיתון לו חכיתי בכליון נפש, מדי שבוע.

      הייתי גם קצת בקשר (כילד) עם אוריאל אופק, שהיה לימים אחד מעורכי העתון. הכרתי קצת גם את שלמה טנאי (המשורר), אף הוא

      אחד העורכים. יצחק יציב זכור לי כדמות מופת. וזכורים לטוב גם אפרים תלמי ובנו - מנחם, כותבים נהדרים בפני עצמם.

      אחר כך בא לעולם :"הארץ שלנו" עם "הבלשים הצעירים" - סדרה מאת אבנר כרמלי, והתחרה ב"דבר לילדים" בעוז.

      נעים להזכר בערגה.

      שבת שלום !

      אכן נעים להיזכר בערגה ולהתרפק על חוויות משמעותיות מתקופת הילדות.

       

      את שלמה טנאי פגשתי כמה פעמים כשעבדתי בהוצאת רשפים (כשתרגם את "היינריך היינה - כתבים נבחרים").

       

      תודה ושבת שלום, מיכאל.

       

       

        25/9/09 18:33:

      דליה, תודה על המאמר העמוק והמחכים שלך, הבאת כאן עובדות רבות שלא היו ידועות לי ושמחתי לקרוא. תודה דליה, חתימה טובה ו*

      לאה 

      צטט: naimsh 2009-09-25 17:17:24

      מאמר מעניין ומחכים. תודה רבה!
      רק בשבוע שעבר ביקרתי בבית לוחמי הגטאות כך שפרסום זה הוא כמעט מושלם בעיתוי שנבחר לו, מבחינתי.

      שימחת אותי מאוד, ידידי הצעיר, ותודה גם לך.

      להתראות!

       

      צטט: סטודיו אמן 2009-09-25 17:00:08


      מאמר מלמד ומרחיב דעת... ובאשר לתיאבון ולקריאה ..

      "רק דוגרת על קריאה של חומר ללימודים (ועל כתיבת התזה)."

      לשנה טובה וגמר חתימה טובה,

      אנטון 

      תודה, אנטון, וגמר חתימה טובה (בעיקר על הצ'קים )

       

        25/9/09 17:29:


      דליה,

      כמה מילים שמאמרך המעניין הזכירם לי מחדש.

      זכורים לי ימי ולילותיי בצל "דבר לילדים". העיתון לו חכיתי בכליון נפש, מדי שבוע.

      הייתי גם קצת בקשר (כילד) עם אוריאל אופק, שהיה לימים אחד מעורכי העתון. הכרתי קצת גם את שלמה טנאי (המשורר), אף הוא

      אחד העורכים. יצחק יציב זכור לי כדמות מופת. וזכורים לטוב גם אפרים תלמי ובנו - מנחם, כותבים נהדרים בפני עצמם.

      אחר כך בא לעולם :"הארץ שלנו" עם "הבלשים הצעירים" - סדרה מאת אבנר כרמלי, והתחרה ב"דבר לילדים" בעוז.

      נעים להזכר בערגה.

      שבת שלום !

        25/9/09 17:17:
      מאמר מעניין ומחכים. תודה רבה!
      רק בשבוע שעבר ביקרתי בבית לוחמי הגטאות כך שפרסום זה הוא כמעט מושלם בעיתוי שנבחר לו, מבחינתי.
        25/9/09 17:00:


      מאמר מלמד ומרחיב דעת... ובאשר לתיאבון ולקריאה ..

      "רק דוגרת על קריאה של חומר ללימודים (ועל כתיבת התזה)."

      לשנה טובה וגמר חתימה טובה,

      אנטון 

      צטט: בת יוסף 2009-09-25 08:34:28


      הייתי מנויה על "דבר לילדים" במשך כל שנות ילדותי.

      אז לא התענינתי מי העורך ומאוחר יותר עברתי לעיתונים אחרים ולכן קראתי בסקרנות רבה את המאמר המעמיק והמעניין וכמו תמיד השכלתי ונתרמתי.

      תודה!

      אנחנו היינו מנויים גם על "דבר לילדים" וגם על "הארץ שלנו". ביום שבו הגיעו העיתונים, הייתי רצה לתיבת הדואר בהתרגשות כאילו מחכה לי שם איזו מתנה יקרה ונחשקת. איזה תיאבון-קריאה היה לי אז! היום אני כבר די שבעה. לא קוראת עיתונים, אין לי טלוויזיה, כמעט לא קוראת ספרים, רק דוגרת על קריאה של חומר ללימודים (ועל כתיבת התזה).

      תודה, בת יוסף יקרה.

       

      צטט: forte nina 2009-09-25 07:46:14

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-24 23:01:50

      צטט: forte nina 2009-09-24 22:02:37

      דליה המאמר כתוב מנומק עמוק ומקסים.

      תודה רבה, פנינה. גם על ההודעה הראשונה. אכן כתבתי על יציב בהערכה רבה, אבל גם מתוך ביקורת מסוימת על הגישה שייצג.

       

       כמובן קראתי את המשך הפוסט, ואת השימוש בדוגמה של 'ברוך ממגנצה'  מאת טשרניחובסקי.

      כשמתייחסים לזמן שדברים נאמרו   [טרום סיכומי מלחה"ע השניה] לי נראה שהוא היה בשלב ההבעה האמוציונאלית ויותר הביע את הכאב וללא ספק היה פחות לוגי וראציונאלי ולא היתה אג'נדה ברורה ולא הושקעה מחשבה יתירה, מה זה נוטע בקרב הילדים.

        אך אם לוקחים בחשבון את שנות ה-60 עם מתן הפיצויים מגרמניה.  היו ויכוחים  טעונים ,בהם חזרו שוב על תדמית הניצולים בעיני הנוער כשאחרי כל מה שקרה ,הניצולים לוקחים פיצויים מהגרמנים.

      כלומר 20 שנה לאחר דברי יציב, עדיין לא היתה אג'נדה ברורה  ,מה מנחילים לדור הבא.

      האם את המודל של היהודי הנרדף הפסיבי לעומת היהודי הלוחם והגאה [שאינו נוטל פיצוי מהגרמנים .]

       

      כבר באמצע המלחמה לא הייתה אצל יציב חלוקה ליהודי נרדף פסיבי לעומת היהודי הלוחם והגאה, ונולדה הבנה שגם הישרדות בתנאים קשים היא גבורה. הנה ציטוט מדבריו: "שונות דרכי המלחמה של החלש מדרכיו של החזק, אבל גם מלחמתו של החלש לקיומו מלחמת גבורה היא".

      הביקורת שלי טמונה, למשל, בהשרשת הדימוי של העם היהודי כקורבן נצחי. הנה קטע רלוונטי מתוך המאמר:

        

      כותב תום שגב: "הוא (פרופ' יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השכחה"; "הארץ" 2.3.88, בעקבות האינתיפאדה הראשונה. דו"ר) שאל את עצמו מה מקורם של המעשים שעשו חיילי צה"ל בשטחים והגיע למסקנה שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו, והיא הקורבן הנצחי. 'אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שרבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי והפרדוקסאלי של היטלר', כתב אלקנה [...] ככל שיצאו השנים גבר הדמיון בין מדינת ישראל הריבונית לבין ההוויה המסורתית של קהילות היהודים בעולם. המדינה מבודדת ומתבדלת מסביבתה: דתה, תרבותה, ערכיה, המנטליות שלה – שונים [...] האיום מבחוץ והדימוי העצמי המתבדל מאחדים את הישראלים וסוגרים אותם בתחושה שלח חרדה מתמדת [...] אלמנט הזמניות דומיננטי מאוד בהווייתם. ההנחה היא שהכול יכול לקרות בכל רגע".

      בסוף הפוסט יש קישור לכתב העת אימגו שבו מופיע רוב המאמר. כאן לעיל זו רק ההתחלה.

      תודה, פנינה.

       

       

      צטט: רחל נפרסטק 2009-09-24 23:43:10

      מדהים מה שאת מביאה כאן.

      עוד זכורים לי כרכים עבי כרס של דבר לילדים שקראתי בשקיקה אצל בת דודתי.

      אני שמחה שאת חושבת כך. תודה.

      גם אצלנו היו הכרכים האלה בזכות 7 שנים הפרש ביני לבין אחי הבכור.

       

       

        25/9/09 08:34:


      הייתי מנויה על "דבר לילדים" במשך כל שנות ילדותי.

      אז לא התענינתי מי העורך ומאוחר יותר עברתי לעיתונים אחרים ולכן קראתי בסקרנות רבה את המאמר המעמיק והמעניין וכמו תמיד השכלתי ונתרמתי.

      תודה!

        25/9/09 07:46:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-09-24 23:01:50

      צטט: forte nina 2009-09-24 22:02:37

      דליה המאמר כתוב מנומק עמוק ומקסים.

      תודה רבה, פנינה. גם על ההודעה הראשונה. אכן כתבתי על יציב בהערכה רבה, אבל גם מתוך ביקורת מסוימת על הגישה שייצג.

       

       כמובן קראתי את המשך הפוסט, ואת השימוש בדוגמה של 'ברוך ממגנצה'  מאת טשרניחובסקי.

      כשמתייחסים לזמן שדברים נאמרו   [טרום סיכומי מלחה"ע השניה] לי נראה שהוא היה בשלב ההבעה האמוציונאלית ויותר הביע את הכאב וללא ספק היה פחות לוגי וראציונאלי ולא היתה אג'נדה ברורה ולא הושקעה מחשבה יתירה, מה זה נוטע בקרב הילדים.

        אך אם לוקחים בחשבון את שנות ה-60 עם מתן הפיצויים מגרמניה.  היו ויכוחים  טעונים ,בהם חזרו שוב על תדמית הניצולים בעיני הנוער כשאחרי כל מה שקרה ,הניצולים לוקחים פיצויים מהגרמנים.

      כלומר 20 שנה לאחר דברי יציב, עדיין לא היתה אג'נדה ברורה  ,מה מנחילים לדור הבא.

      האם את המודל של היהודי הנרדף הפסיבי לעומת היהודי הלוחם והגאה [שאינו נוטל פיצוי מהגרמנים .]

       

        24/9/09 23:43:

      מדהים מה שאת מביאה כאן.

      עוד זכורים לי כרכים עבי כרס של דבר לילדים שקראתי בשקיקה אצל בת דודתי.

      צטט: forte nina 2009-09-24 22:02:37

      דליה המאמר כתוב מנומק עמוק ומקסים.

      תודה רבה, פנינה. גם על ההודעה הראשונה. אכן כתבתי על יציב בהערכה רבה, אבל גם מתוך ביקורת מסוימת על הגישה שייצג.

        24/9/09 22:02:
      דליה המאמר כתוב מנומק עמוק ומקסים.
        24/9/09 22:01:

      מעטים הגופים והאישים

      אשר עסקו אז לפני קום המדינה

      בנושא המודל

      עבור הילד והמתבגר.

       תדמית היהודי המוכה ,הפסיבי

      היו בזכרון הקולקטיבי.

      למעשה מוזיאון

      'לוחמי הגיטאות' הוקם 

      מתוך מגמה זו , אנטק וצביה

      לובטקין,באו מאורינטציה

      חינוכית כשמול עיניהם,היה 

      הרצון לייצב מודלשל יהודי

      אשר נלחם ולא הובל כ'צאן לטבח.'

      אין ספק שיצחק יציב השכיל

      להבין את חשיבות המודל

      הזקוף עבור הדור הבא.

      הרבה לפני אחרים.

      פרופיל

      פוסטים אחרונים