משהו שכתבתי אחרי הפרידה מהאקס הראשון בתאריך 27.4.08.

לצערי, זה עוד מאוד לא רלוונטי בימים אלה לגבי האקס האחרון, אבל נתקלתי בזה היום וזה קצת נתן לי תקווה. אני מחכה לרגע שארגיש ככה שוב.

Say Yes.

שמעתי היום את השיר הזה בפעם המי יודע כמה שלי, מניחה שמדובר במספר תלת ספרתי כזה או אחר.

אני חושבת שכל השירים שאני שומעת, או לפחות אלו שאני באמת אוהבת, מתקשרים לי למשהו. בעיקר לאדם מסוים בסיטואציה מסוימת בחיים, גם אם מדובר בשירים שלמדתי להכיר ולאהוב לגמרי בעצמי.

את אליוט סמית הכרתי לפני ממש קצת יותר משנתיים, אולי חודש יותר, כששלחו לי את השיר הזה דרך המסנג'ר.

אני זוכרת שהוספתי את אותו אדם, שעד לאותו רגע דיברתי איתו רק באייסיקיו המיושן, במיוחד למסנג'ר היות והאייסיקיו שלי סרב לקבל קבצים זה תקופה ארוכה, אבל עד לאותו רגע זה לא הפריע לי.

הוא התעקש שאני מוכרחה לשמוע את השיר הזה.

אין הרבה אנשים שאני מוכנה לקבל את ההמלצות שלהם. לרוב כשאומרים לי משפטים כאלו או כופים עליי לקבל קובץ של שיר ולשמוע אותו, אני חסרת סבלנות ובמקרה הכי אדיב שומעת אותו בכדי לצאת ידי חובה לרקע שאר הפעולות שלי.

הפעם כשהשיר סיים לעבור השיחה גם נעצרה כדי שאוכל לשמוע אותו. היה דיי מאוחר בלילה, הכרתי את האדם מזה זמן מה באופן וירטואלי בלבד, אבל הוא עניין יותר ממה שכל בנאדם אחר עניין אותי אי פעם. ורציתי, כל כך רציתי לשמוע את השיר.

אני חושבת שלקחו 2 משפטים בלבד בשביל לגרום לי להתאהב.

לא בשיר, לא באליוט, באדם ששלח אותו.

אני זוכרת שפשוט כמעט וירדו לי דמעות, הוקסמתי לחלוטין ממישהו שמסוגל לשלוח לי שיר כזה, ולמרות הספקנות הטבעית שלי בבני אדם והמניעים שלהם, זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הטלתי ספק שהשיר נשלח ממקום כנה ולא ממקום מחושב כדי להרשים או לרגש.

ברגע שהשיר נגמר פשוט ידעתי שאני מאוהבת. ידעתי שזה הבנאדם הראשון שפגשתי מימי שאני מסוגלת ורוצה להתאהב בו בצורה אמיתית, ומאותו רגע גם ידעתי שזה יקרה. ידעתי שלא משנה מתי נפגש, לא משנה איך הוא יראה ולא משנה בעצם כלום יותר, אני כבר מאוהבת בין אם אני מבינה את זה או לא, ולו רק כי אני רוצה להיות.

כשנפגשנו באמת התאהבתי. בנאדם שלא ידעתי עליו כמעט כלום עד לרגע שהתחלנו להכיר במציאות באמת, לא ידעתי עליו שום דבר מלבד יכולת ניסוח הודעות הטקסט שלו דרך פלאפונים של אחרים וכמה שיחות אייסיקיו, ועוד כמה פרטים שלא בדיוק היו קשורים אליו כאדם או למה שקרה בהמשך.

אני חושבת שכל כך רציתי להתאהב בו עוד לפני שהכרנו, שאני אפילו לא יודעת מה היה המניע האמיתי לאהבה הזאת- אבל היא הייתה אמיתית, והכי שאפשר. זה התחיל מהתאהבות בשיר שגרמה לי להחלטה מחושבת מראש שאני אפתח לראשונה רגש, אבל בפועל זה פשוט היה הגורם הראשון שנתן את האפשרות להכרות האמיתית. בעקבותיה, כאמור, התאהבתי באדם שזכיתי להכיר.

במהלך הקשר שלנו, נרקם ביני לבין אליוט סמית קשר מקביל ואמיתי, אולי יותר. ככל שהכרתי יותר את האדם ש"שידך" ביני לבין אליוט, הכרתי יותר את אליוט. קניתי עוד דיסקים, קראתי מאמרים, קניתי את הביוגרפיה בהזדמנות הראשונה שמצאתי אותה. רציתי לדעת עליו הכל, כי ככל שיודעים הכל ועדיין אוהבים, ואפילו אוהבים יותר, זה יותר אמיתי. הגעתי לרמה כל כך אובססיבית באהבה שלי לאליוט, שידעתי עליו יותר ממה שידע מי שהכיר לי אותו. הכרתי גם את הדיסקים שהוא לא מצא בהם עניין לשמיעה, את כל גרסאות הכיסוי לשירים שהוא לא ניסה לחפש.

כשנפרדנו שמעתי הרבה אליוט בשבועות הראשונים.

A FOND FAREWELL התנגן אצלי במערכת בזמן נסיעות כמעט בלופ קבוע, מוריד דמעות מחדש.

זה נמשך רק חודש. אותו חודש שבו נאחזתי ברגש בכל הכוח. אחרי חודש הבנתי שהגיע הזמן להרפות בכל מחיר, וכאן למרבה הצער, נכנס גם אליוט לתמונה.

לא היה לי ברור איך אני מסוגלת לאבד שתי אהבות כל כך אמיתיות ביחד, אבל ידעתי שזאת הדרך היחידה.

אל המסקנה הזאת הגעתי כשחזרתי הביתה, אחרי כחודש כאמור, ו-SAY YES התחיל להתנגן ברכב, עד שהגיע לשורה "We broke up a month ago, But I grew up- I didn't know, I'll be around the morning after".

השורה הזאת כל כך הכאיבה לי שפשוט סגרתי את המערכת מיד והמשכתי לנהוג הביתה בשתיקה ובדמעות, עם מודעות אמיתית לצורך שבלהרפות.

עברו בערך 8 חודשים מאז. אל אליוט חזרתי כמה שבועות אחרי אותו יום (ואחרי סטוץ עם מוריסי בכדי למלא את החלל הריק) כשהבנתי שאחרי מערכת יחסים מלאת וויתורים, זה ויתור אחד שאני לא מוכנה לעשות.

הוא אולי הכיר לי את אליוט, אבל הוא לא יקח אותו ממני בפרידה.

את SAY YES לא הייתי מסוגלת לשמוע. השיר האהוב עליי ביותר של האמן האהוב עליי ביותר, פשוט נמחק מהפלייליסט שלי בגלל הבחילה הפיסית הממשית שהוא עורר בי בכל פעם שהוא התנגן. הרגשתי כמו בעל חיים שנעשה עליו ניסוי, וכל פעם מעתה ועד עולם שיתנגן השיר הזה, הגוף שלי יגיב בין אם אני ארצה או לא, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון.

לפני שבוע נסעתי ברכב וחיפשתי משהו לשמוע, כשראיתי את השיר ברשימה. החלטתי שזהו, אם אני באמת מתיימרת להאמין שהמשכתי הלאה, זה המבחן האולטימטיבי.

והאמת? בלי קשר למבחנים, פשוט רציתי לשמוע אותו.

בשבוע האחרון שמעתי אותו כמה פעמים. לא באובססיביות של תלות בשום דבר, אלא ככל שאר השירים בנגן ה-MP3 הוותיק שלי.

אני לא יכולה להגיד שהוא לא עובר לי בראש כשהשיר מתנגן, אבל היום הבנתי שאני גם לא רוצה להגיד את זה.

אני רוצה שיקרה בדיוק מה שקרה לי היום- אני אקשיב לשיר פשוט כי אני רוצה, אני אחשוב על איך זכיתי להכיר את השיר ואסתכל על זה בנוסטלגיה עם קצת עצב וקצת הקלה.

ובלי השיר הזה, לא הייתי זוכה להרגיש את מה שהרגשתי שנה וחצי, או יותר נכון- בלי מה שהרגשתי שנה וחצי, לא הייתי זוכה להכיר את השיר.

אולי זה מה שגרם לי להבין שהתגברתי באמת, כשכבר אין את הצורך לשכוח.