בכל מיני פינות ברחבי העיר ישנם עיגולים שאם אתה עומד עליהם אתה נעלם פנימה, אל תוך המדרכה.
רק חמיד יודע את זה. וחמיד נעלם. מעת לעת אפשר לזהות אותו מרחוק ולהתכוון לנופף לו לשלום, ואז להרף עין נסוג המבט - אוטובוס חולף, עלמה על אופניים, רמקול משטרתי מתריע בפני מאזדה לבנה לעמוד בצד - והנה חמיד איננו. דודה פניה היתה אומרת - ממש כאילו בלעה אותו האדמה. אלא שלא כאילו, האדמה באמת בולעת את חמיד. ואחר כך פולטת אותו במקום אחר.
העיגולים האלה נראים כאילו גזרו אותם מבד קורדרוי עבה בצבע קוניאק או זית. כמו ממכנסיים של זקנים, כאלה שעוד ניתן למצוא בכיסיהם ממחטת אף מבד, מקומטת היטב. כאילו באיזה בית ספר מתכוננים למסיבת סיום והנה מכינים שמש לתפאורה של ההצגה, מזוג מכנסיים ישן ששירה הביאה מבית סבא. זה לא בצבע הנכון לשמש אמנם, וגם לא נראה בוהק או מחמם, אבל זו תהיה השמש ואין טעם להתווכח על כך. הם מונחים, עיגולי הקורדרוי האלה, מדי כמה מאות מטרים. פרושים יפה יפה. מוזר שאתם אומרים שאין אתם רואים אותם כלל, כי הלא אפשר ממש לדרוך עליהם מבלי משים. הקוטר שלהם הוא אולי שישים סנטימטרים, אולי שבעים, אפשר לעמוד בתוכם בבטחה ולהרגיש כאילו יש לך ממלכה קטנה משלך, מקום שבו אתה מחליט מה יהיו החוקים וכיצד להתנהג, ולפעמים שתיים או שלוש דקות בתוך עיגול שכזה מספיקות אחר-כך לחיים שלמים.
חמיד נעמד על אחד כזה ונשאב אל תוך האדמה כאילו מריצים סרט על ג'יני היוצא מבקבוק מהסוף להתחלה - מצטמק אל תוך הקרקע. בשעה שידכם עודנה תלוייה באוויר, מבקשת לסיים את נפנוף השלום לקראתו, הוא כבר משוטט מתחת לאדמה. חמיד מספר שהקריסה הזו אל מתחת פני שטח היא כמו הליכה מתחת למראה חד צדדית. הוא רואה את כולנו מלמטה ואיש איננו מבחין בו, הוא שקוף, הוא איננו קיים, אנשים יכולים לדרוך על ראשו ולדמות לעצמם כי זהו גוש בטון.
חמיד יודע מה כולן חושבות בליבן - מכאן והלאה אזהר בעודי הולכת בשדרה, והלא הערבי הזה מסתכל לי ישר מתחת לחצאית, ולכך אינני מוכנה. והן צודקות. והלא גם יהודי יכול להסתכל מתחת לחצאית, להגניב מבט, אולי אף לשלוח יד אם יתמזל מזלו, אבל ערבי? השם ישמור. אבל חמיד כלל איננו מתכוון. הוא יודע שהחזות המזרחית שלו לא תוביל אותו לשום מקום טוב. אבל לשם כך אפילו איננו צריך להגניב מבט, להצמיד ידיים אל גרונה של נערה צעירה אי שם בחולות, להדק אותן זו לזו, למוסס את נשימתה אל האין. חמיד, כדי לצאת לא טוב, צריך פשוט להלך ברחוב. זה בלבד מספיק.
מתחת אל פני השטח הכל שקט. יש שאדם יכול לשאוף אוויר מלוא ריאותיו ולנוח מעט מן המירוץ. איש איננו רוצה ממנו דבר, איש איננו בא עימו בדברים. דממה. מנוחה של ממש. שם אתה נעזב לנפשך. ומי איננו משווע להיעזב לרגע קט. לא להידרש, לא להיתבע. לנוח. איזו פריווילגיה יש לו לערבי הזה שככה זוכה מן ההפקר בשעה שכולנו אצים רצים ללא מרגוע. "היה צריך להגביל אותם" דודה פניה אומרת, "אנחנו טובים מדי אליהם". והערבי - ואת זה יודע כל ילד - הוא כפוי טובה.
"תפדלו" הוא אומר לי, חמיד, "אלה הקורדרוי שלכם. בבקשה כנסו. "אני אינני לוקח מכם דבר. יום אחד הלכתי כאן, ממש פה בשדרה, ליד הקנטינה הזו שלכם, וראיתי שהכל עומד להסתבך. ידעתי שהאפשרות היחידה שלי היא להיבלע אל תוך האדמה - כמו שאומרת הדודה וניה הזו שלכם - ופתאום זה קרה. "מאז אני למטה. לא מפריע לכם. אתם אפילו לא צריכים להסתכל עלי. אני כאן בשביל להקל עליכם".
-----
השבוע נפל דבר מה. הסתובב לו במרחב הבדוי מכתב מיערת דבש תחת הכותרת "אני חושבת שנוצחתי", עד שנחת בתיבת הדואר. קשה הכיבוש - וקשים נספחיו. ערבי שנעלם בנקודה אחת, יצוץ וישוב באחרת.
קשה הכיבוש ומכוערות תוצאותיו, אלה הנראות לעין ואלה הנעלמות אל מתחת לפני השטח. שכן דבר איננו נשאר תלוי באוויר, או מוצנע מתחת פני הקרקע. ולעיתים, כשנדמה שהנה דבר מה חלף מן העולם וניתן לנשום לרווחה, הוא מופיע ומכה בכל הכוח.
ומה שעדיין לא עלה אל פני האדמה עוד יבוא ויעלה. ואל לנו להתרווח לאחור ולהאמין שהנה הכל בסדר, שכן הכל רע ומר. ואנו איננו בסדר. ואף כי נתאפשר לנו לשבת מסובים לשולחן ולאכול עוגות דבש כאוות נפשנו, ואף כי ניתנה לנו החירות להתענות ולבקש מחילה זה מזה או איש איש בפני המקום, הרי שבאותה שעה ממש משתקף עולמנו אל מתחת פני האדמה ושם יושב חמיד ומביט בכולנו וסופק כפיים ביודעו כי בסוף יבוא יום דין.
מכתבה של יערת דבש הוא מטריד ומצער, ואם איננה יכולה להמשיך ולכתוב כאן את ענייניה, שהם עניינינו שלנו כולם, הרי שגם אנו איננו יכולים להעלות בו את עניינינו הפעוטים מבלי שיום אחד נהיה בו בלתי רצויים, נסבול גינוי ואיום ודחיקת רגליים.
מצער.
----
זו עבודה שעשיתי בשנת הארבעים לכיבוש, ולא מצאתי עדכנית ממנה.
שבת שלום לכולם, ליערת דבש במיוחד.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לבקשת רבים מהקוראים הקבועים, הבלוג חזר להתעדכן בדצמבר.
רק עכשיו POV הסב את תשומת ליבי לפוסט הזה ואני חייב לציין שאני מאוד שמח עליו.
בתקופה מסויימת עבדתי מאוד קשה כדי להעלות את הרמה של הבלוג של יערת דבש ולהוציא אותו מהקונספציה המאוד חד מימדית שלו. באותה תקופה נוצר אצלי הרושם שהצלחתי והדיונים התעלו לרמה נבונה יותר והכרתית יותר.
אחרי שקרה מה שקרה , הבנתי את יערת דבש , אבל הבנתי גם את מי שיצא לביקורת חריפה עליה והגעתי למסקנה המדאיגה שיש להנהלת קפה דה מרקר נטיה לצוף על הזרם במקום לאחוז בהגה וליצור אווירה שקולה ומאוזנת של ביטוי חופשי.
יערת דבש באמת נוצחה , אבל הייתי רוצה להאמין שהיא תשתמש במפלה שלה כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלה ולהיות אדם מלא יותר.
אני ממשיך לקוות שזה מה שיקרה.
בין הסיכומים המיותרים שנדבקים לתחילת שנה, שתכליתם מי יותר ומי הגיע, הסתנן מאיזה מקום גם הסכום הדמוגרפי.
בדרך לארוחת החג, ישראל הקלישאתית במיטבה. זורמת עמוסת רעש מורעב וחגיגי, מצפון לדרום ומדרום לצפון, להתפרק מהמתח בזרועותיו של גפילטע ראוי.
יותר מהכל זה נשמע כאילו מישהו אחר דיבר מתוכנו בויכוח הזה בדרך על המצב. אנחנו אומרים את אותם דברים שמהדהדים בחוץ כמעט בלי מחשבה, הלב הולך ונסגר לאפשרות אחרת, כמו בובות חירשות במסלול התנגשות ידוע.
בהחלט; גם רע וגם מכוער.
אבל כתוב טוב, כמו שאתה כל כך יודע לעשות.
וליערת - אל תתני להם להכניע אותך. כמו שכבר אמרתי לך פעם, הם לא שווים את זה. פרגני לעצמך, מידי פעם, הפוגות של מנוחה, חיוכים, אוכל טעים, מוסיקה ו.... זה נחוץ, גם ע"מ לשמור על שפיות. אבל אל תתיאשי לנו; הבלוג שלך חשוב ואת עושה -לדעתי- שרות טוב גם לנו.
אני, מכל מקום, איתך.
בהחלט. גם רע, גם מכוער.
הקו הוא דק מידי, רגיש מדי לצבע כלשהו.
ליערת הדבש
אמפטיה היא טובה אם היא אינה מיצרת פרובוקציה ואינה באה על חשבון האחר ("הילדים" האלה שלא מבינים כלום מהחיים שלהם וצריכים להתמודד עם מצבים ריגשיים אליהם לא קיבלו הכנה מבעוד מועד)
אני בעד לחסוך את כספי הנסיעה והשעות המושקעים במחסומים ולצייד כל משפחה במחשב .
גמר חתימה טובה במיוחד לילדים שנשארים "שבת -חג".
לא. הקו איננו ירוק והוא לא בהכרח עובר רק שם.
לראות את הסרט עג'מי ולהבין עד כמה המציאות שלנו נוחה ובטוחה. מדושנת ומוגנת.
תודה רבה להב.
יערת יקרה מאוד, אני מבינה כל כך את הרגשתך, נורא קשה לעמוד מול אלימות. להרגשתי, הבלוג שלך הוא כמו שלוחה של ביתך, ואת ממש לא מחויבת להכניס לביתך אנשים שאלימים כלפייך, ואם זה מתברר לאחר מעשה - זכותך (בעיניי - חובתך) להוציא אותם מביתך, או במקרה הזה - למחוק מבלוגך. הרי לא כל מי שמביע דעה שונה משלך את מוציאה, אלא מי שהוא אלים כלפייך ביתך! אני לא רואה בזה מעשה לא דמוקרטי - ממש להיפך.
לדוגמה, אחד מחברי באתר העלה כתגובה לפוסט מאוד אישי שלי על הימים הנוראים, עוד לפני שקרא אותו - זה היה נורא מהר, לינק לווידיאו שאין כל קשר בינו למה שכתבתי דבר, אבל אולי משרת אג'נדה כלשהי שלו. לא מחקתי, אבל מיד הגבתי והבהרתי שבבלוג שלי הוא מתבקש להגיב לדברים שלי ואם הוא מתכוון להביא לשם משהו אחר - הוא צריך להסביר את הרלבנטיות או לבקש רשות.
אין סיבה שתהיי פגיעה בגלל שאת מתעדת דברים שלא נעים וקשה לנו לראות, ובוודאי אין סיבה שתפסיקי לעשות זאת בשל פלישה של גורמים אלימים לבלוג שלך.
תודה לך וללהב ולכל האחרים שמאפשרים לי לפחות לתמוך וירטואלית באנשים, שעל פי תפיסתי שומרים על צלם האנוש שלי ושל העם שלי ושל המדינה שלי, ומשלמים על כך מחיר כבד.
חיבוק גדול ותומך
שושי שמיר
תודה על ההסבר ואכן מסכימה עם מה שהבאת כאן. גם אני מנפגעות ההתנהלות הזו כאן ואחרות.
וגם אצלי זה היה אישי כלפי ואיום ונורא.
חתימה טובה
רונית
כן. הגדרה של אימה:
מה שלוקחים בלי להתבונן בתוכנו ומשליכים בגועל אל תוך בור שחור, רחוק מהעין, רחוק מהלב.
שם, אין לדעת מה יתסוס ויתפרץ, מה יירקב וימות.
אימה.
אותי זה מפחיד. נורא.
לא במקרה לא הבנת.
לצערי, ולא על פי בקשתי, ליאת מחקה שתי הודעות של משתמש ותיק מאוד כאן, רמי, שכותב כאן בכינוי החיידק הידידותי. ביוב. בעקבות תלונה שלי ושל עוד כמה אנשים כאן, שראו את ההודעות לפני שנמחקו, ליאת החליטה להשעות את רמי מהאתר לעשרה ימים, ולהחזירו תחת אזהרה.
לפני כשנה רמי קרא לרצוח אותי (ההודעה עדיין שם. לכי לבלוג שלי, לפוסט בשם חומצה). גם דרולל, שבפוסט שלו רמי כתב את מה שכתב, מתבטא בגסות. כך גם עדי בן יעקב (חץ עין נץ). היתה כאן אישה שפיתחה התנהגות של סטוקינג. אני לא יודעת אם היא עדיין פעילה פה.
חבל שליאת מוחקת הודעות. קפה דה מארקר הוא קהילה, וכשאת או אני פוגשות כאן אנשים חדשים יש לנו זכות להיות מסוגלות להכיר אותם. אין סיבה לטשטש עקבות. לא רק שאין כאן טיפול בבעיה, זה אפילו מחמיר אותה. זה מאפשר לאנשים להסתתר.
אני כותבת כאן בלוג יותר משנה. זה בלוג שזכה לרייטינג שהפתיע אותי עם כל פוסט מחדש. אבל אמות המידה של מפעילי האתר הזה לא ברורות לי. נמחק כאן פעם בלוג של מישהי, צמחונית, כי היא נתנה כוכבים אדומים לפוסטים שהמליצו על מסעדות שמגישות בשר. הבלוג כולו נמחק, ללא השעייה וללא אזהרה. נמחקות תמונות משתמש שלא מתאימות לכללים. וקריאה לרצח עברה כאן בשתיקה.
בכל מקרה, לא התחלתי לתעד את המחסומים כדי שיהיה לי על מה לכתוב בלוג, ולא אפסיק להאבק נגד הכיבוש כי הפסקתי לכתוב בלוג. במקום שאני נמצאת בו היום, לא יתכן שלא אהיה חלק מהמאבק הזה. אני נשאלת לעיתים קרובות למה אני פעילה, ותמיד אני חושבת שהשאלה היא לא למה אני כן אלא למה השואל - לא. אבל אני לא חיה בפחי זבל, ואנשים כמו רמי ודרולל, בגיבוי של ניהול סלחני, הופכים אותו לפח זבל. הבלוג באנגלית ימשיך להתעדכן ואם אמצא פלטפורמה מתאימה בעברית, הבלוג ימשיך שם.
שבת שלום וחגים שמחים לכולם. ללהב במיוחד.
הפוסט שלך היום מדויק מתמיד ומדכדך. וליערת הדבש מגיע חיבוק קולקטיבי ובלתי פוסק, על התמדתה והיותה קול שפיות באי של... ובכן: אי של עצב.
גמר חתימה טובה.
אאוץ'.
נראה לי שפחות או יותר הבנתי.
ברגעים הללו אני חייבת לציין שאני פחות מתגעגעת והם קורים כאן יותר מידי לאחרונה בכל הרמות , האישית והפוליטית.
חתימה טובה להב
רונית
אהבתי מאד את החלק הראשון את השני לא ממש הבנתי.
הייתי רוצה לדעת יותר מה קרה שם לא בגלל העיניין הרכילותי כמו בגלל עיניין הדיעות.
רונית