בכל מיני פינות ברחבי העיר ישנם עיגולים שאם אתה עומד עליהם אתה נעלם פנימה, אל תוך המדרכה.
רק חמיד יודע את זה. וחמיד נעלם. מעת לעת אפשר לזהות אותו מרחוק ולהתכוון לנופף לו לשלום, ואז להרף עין נסוג המבט - אוטובוס חולף, עלמה על אופניים, רמקול משטרתי מתריע בפני מאזדה לבנה לעמוד בצד - והנה חמיד איננו. דודה פניה היתה אומרת - ממש כאילו בלעה אותו האדמה. אלא שלא כאילו, האדמה באמת בולעת את חמיד. ואחר כך פולטת אותו במקום אחר.
העיגולים האלה נראים כאילו גזרו אותם מבד קורדרוי עבה בצבע קוניאק או זית. כמו ממכנסיים של זקנים, כאלה שעוד ניתן למצוא בכיסיהם ממחטת אף מבד, מקומטת היטב. כאילו באיזה בית ספר מתכוננים למסיבת סיום והנה מכינים שמש לתפאורה של ההצגה, מזוג מכנסיים ישן ששירה הביאה מבית סבא. זה לא בצבע הנכון לשמש אמנם, וגם לא נראה בוהק או מחמם, אבל זו תהיה השמש ואין טעם להתווכח על כך. הם מונחים, עיגולי הקורדרוי האלה, מדי כמה מאות מטרים. פרושים יפה יפה. מוזר שאתם אומרים שאין אתם רואים אותם כלל, כי הלא אפשר ממש לדרוך עליהם מבלי משים. הקוטר שלהם הוא אולי שישים סנטימטרים, אולי שבעים, אפשר לעמוד בתוכם בבטחה ולהרגיש כאילו יש לך ממלכה קטנה משלך, מקום שבו אתה מחליט מה יהיו החוקים וכיצד להתנהג, ולפעמים שתיים או שלוש דקות בתוך עיגול שכזה מספיקות אחר-כך לחיים שלמים.
חמיד נעמד על אחד כזה ונשאב אל תוך האדמה כאילו מריצים סרט על ג'יני היוצא מבקבוק מהסוף להתחלה - מצטמק אל תוך הקרקע. בשעה שידכם עודנה תלוייה באוויר, מבקשת לסיים את נפנוף השלום לקראתו, הוא כבר משוטט מתחת לאדמה. חמיד מספר שהקריסה הזו אל מתחת פני שטח היא כמו הליכה מתחת למראה חד צדדית. הוא רואה את כולנו מלמטה ואיש איננו מבחין בו, הוא שקוף, הוא איננו קיים, אנשים יכולים לדרוך על ראשו ולדמות לעצמם כי זהו גוש בטון.
חמיד יודע מה כולן חושבות בליבן - מכאן והלאה אזהר בעודי הולכת בשדרה, והלא הערבי הזה מסתכל לי ישר מתחת לחצאית, ולכך אינני מוכנה. והן צודקות. והלא גם יהודי יכול להסתכל מתחת לחצאית, להגניב מבט, אולי אף לשלוח יד אם יתמזל מזלו, אבל ערבי? השם ישמור. אבל חמיד כלל איננו מתכוון. הוא יודע שהחזות המזרחית שלו לא תוביל אותו לשום מקום טוב. אבל לשם כך אפילו איננו צריך להגניב מבט, להצמיד ידיים אל גרונה של נערה צעירה אי שם בחולות, להדק אותן זו לזו, למוסס את נשימתה אל האין. חמיד, כדי לצאת לא טוב, צריך פשוט להלך ברחוב. זה בלבד מספיק.
מתחת אל פני השטח הכל שקט. יש שאדם יכול לשאוף אוויר מלוא ריאותיו ולנוח מעט מן המירוץ. איש איננו רוצה ממנו דבר, איש איננו בא עימו בדברים. דממה. מנוחה של ממש. שם אתה נעזב לנפשך. ומי איננו משווע להיעזב לרגע קט. לא להידרש, לא להיתבע. לנוח. איזו פריווילגיה יש לו לערבי הזה שככה זוכה מן ההפקר בשעה שכולנו אצים רצים ללא מרגוע. "היה צריך להגביל אותם" דודה פניה אומרת, "אנחנו טובים מדי אליהם". והערבי - ואת זה יודע כל ילד - הוא כפוי טובה.
"תפדלו" הוא אומר לי, חמיד, "אלה הקורדרוי שלכם. בבקשה כנסו. "אני אינני לוקח מכם דבר. יום אחד הלכתי כאן, ממש פה בשדרה, ליד הקנטינה הזו שלכם, וראיתי שהכל עומד להסתבך. ידעתי שהאפשרות היחידה שלי היא להיבלע אל תוך האדמה - כמו שאומרת הדודה וניה הזו שלכם - ופתאום זה קרה. "מאז אני למטה. לא מפריע לכם. אתם אפילו לא צריכים להסתכל עלי. אני כאן בשביל להקל עליכם".
-----
השבוע נפל דבר מה. הסתובב לו במרחב הבדוי מכתב מיערת דבש תחת הכותרת "אני חושבת שנוצחתי", עד שנחת בתיבת הדואר. קשה הכיבוש - וקשים נספחיו. ערבי שנעלם בנקודה אחת, יצוץ וישוב באחרת.
קשה הכיבוש ומכוערות תוצאותיו, אלה הנראות לעין ואלה הנעלמות אל מתחת לפני השטח. שכן דבר איננו נשאר תלוי באוויר, או מוצנע מתחת פני הקרקע. ולעיתים, כשנדמה שהנה דבר מה חלף מן העולם וניתן לנשום לרווחה, הוא מופיע ומכה בכל הכוח.
ומה שעדיין לא עלה אל פני האדמה עוד יבוא ויעלה. ואל לנו להתרווח לאחור ולהאמין שהנה הכל בסדר, שכן הכל רע ומר. ואנו איננו בסדר. ואף כי נתאפשר לנו לשבת מסובים לשולחן ולאכול עוגות דבש כאוות נפשנו, ואף כי ניתנה לנו החירות להתענות ולבקש מחילה זה מזה או איש איש בפני המקום, הרי שבאותה שעה ממש משתקף עולמנו אל מתחת פני האדמה ושם יושב חמיד ומביט בכולנו וסופק כפיים ביודעו כי בסוף יבוא יום דין.
מכתבה של יערת דבש הוא מטריד ומצער, ואם איננה יכולה להמשיך ולכתוב כאן את ענייניה, שהם עניינינו שלנו כולם, הרי שגם אנו איננו יכולים להעלות בו את עניינינו הפעוטים מבלי שיום אחד נהיה בו בלתי רצויים, נסבול גינוי ואיום ודחיקת רגליים.
מצער.
----
זו עבודה שעשיתי בשנת הארבעים לכיבוש, ולא מצאתי עדכנית ממנה.
שבת שלום לכולם, ליערת דבש במיוחד.
|