כותרות TheMarker >
    ';

    פגישה חצי אישה

    7 תגובות   יום שישי , 25/9/09, 08:56
    "בואי, אנחנו נאחר. כבר כמעט וחצי." אריק רוכס את המעיל עד מעל לצוואר. מבליע את הסנטר. מהדק את השרוך תחת פלח השפה. אני משתרכת אחריו קפואה. משתדלת לרונן את צעדי. מנסה להתפעם מכלניות מתורבתות מדממות בתוך אדניות תלויות לאורך השדרה, אבל לא ממש מצליחה. עיני צדה את כובע הצמר המתוח כמעט על לעיניים. את כפות הידיים שהשתבללו אל שרוולי המעיל. את העצירות התכופות שלו בשולי המדרכה כדי לאסוף נשימה. הליכת הנכאים שלו מחזירה לי את הדריכות שאני לא נפטרת ממנה כבר כמה חודשים, ועכשיו עוד הולכת ומתעצמת ככל שאנחנו מתקרבים אל המרכז להתפתחות הילד.   
      
    המזכירה, כפי הנראה, עזבה מוקדם. אנחנו מבזבזים כמה דקות בחיפוש אחר החדר בו אמורה להתקיים הפגישה. כשאנחנו נכנסים לחדר הישיבות הצדדי, ממתינים לנו הרופא והפסיכולוגית. מוכנים ומזומנים מעבר לשולחן. הרופא נוקש על שעונו במורת רוח. שולח לעברי מבט תוכחה רוטן. אני מציצה בשעון הקיר ומגלה שהשעה אחת שלושים וארבע. אחרנו בארבע דקות.

    את הפסיכולוגית הצעירה למראה אני זוכרת. לטובה. מהפגישות הקודמות. הייתה לבבית ורגישה. את הרופא פגשתי רק פעם אחת. כשנכנס באמצע אבחון השפה, החליף כמה מילים עם הקלינאית, סקר את יאני בחטף, ויצא. בלי להציג את עצמו. עכשיו הוא נראה כמי שלא ממש מתכוון לצנן את כעסו. משקפיו, כרסתניות ועכורות, נשמטות עד לאישון אפו. עיניו מגיחות כלעומתנו באי נחת.

    "אז מה שלומכם?" הפסיכולוגית מסמנת בתנועת כתפיים קלה שנסיר את המעילים. תוהה מה מצבנו. אולי השתפר מאז הפגישה הקודמת שבטלתי בתירוץ שאני לא מרגישה כל כך טוב. הקול שלה מתחשב. מתקתק. אריק מצליח להנהן כתשובה. אני מעמידה פנים שלא שמעתי כלל את השאלה, וכמו בכל הפעמים עד עכשיו, אני תוהה אם טוב עשתה האישה הצעירה כשבחרה במקצוע הזה. בלי להגיע למסקנה חד משמעית אני כבר מרחמת עליה. כל פרנסתה באה לה משלל תסמונות וליקויים וחסכים וזעזועים וחרדות ופחדים של אחרים. וגם שלל בשורות איוב שהיא אמונה עליהן.
    שני הכיסאות שהוכנו עבורנו, מוצמדים זה לזה. כשאנחנו פונים להתיישב, אריק מושך את הכסא שלו, ומתיישב מרוחק. לא ברור לי אם במכוון או לא. אני מניחה את הידיים שלי על השולחן הרחב כמו תלמידה שקדנית שמתכוננת לכתוב כל מילה שיוצאת מפי המורה. 
    החדר עתיר שעונים. מאחורי תלוי אחד. על השולחן מונח עוד אחד. בעל מטוטלת קולנית. (מתנה מאיזה חברת תרופות שבחרה להזכיר לנו שאנחנו חיים על זמן שאול) על שורשי כפות ידיהם עונדים הפסיכולוגית והרופא עוד שניים וביחד מרצדים לי המחוגים מול העיניים בתופסת שמאפילה על שאון הרחוב ומפריעה לי להתרכז. 
    הפסיכולוגית מוציאה את תכולת התיקייה ופורשת לפניה בערמות שנראות לי אקראיות. כמה רגעים של סקירה, כאילו צריכה להיטיב להיזכר בפרטים, והיא מתחילה לגמגם את תוצאות האבחונים שנעשו. מפעם לפעם מלכסנת מבט אל הרופא. מבקשת סימוכין לדבריה. זה, יושב בסמוך לקיר, מתחת לחלון הסגור שצינה איומה מסתננת דרכו, אבל לא נראה שמפריעה לו באיזשהו אופן. נשען על הכסא ברפיון. חגורתו כמעט פוקעת. שב ודוחף באגודלו את משקפיו העבותות בחזרה למקומן ונובר בזקן דל כשל אבלים טריים.
    רגליו של אריק נטועות בקרקע. ידיו מפלשות בירכיו כפי שנוטה לעשות בשעת כעס או מתח. רכון קדימה כרוצה להיטיב לשמוע את הבשורות שאנחנו כבר יודעים את עיקרן.. 
    כבר כמה זמן שאנחנו יודעים. אבל לא מעזים לדבר על זה. וממילא אנחנו בקושי מדברים ביננו.  רקפת הייתה זו שהסבה את תשומת ליבי, לפני חצי שנה, שיאני מתנהג מוזר. ("הוא כאילו מנותק כזה, לא?") אני נבהלתי לגלות שאחותי ראתה את הדברים שלא רציתי לראות ומיד קבעתי תור לאבחון התפתחותי שהפך מהר מאד לסדרה ארוכה ומייגעת של אבחונים שערכו כל אנשי המקצוע במרכז. המורכב והמתיש שבהם היה האבחון שערכה הפסיכולוגית הזאת, השקועה כעת בהרצאתה הממיתה. מדברת ללא הפוגה. בעיקר אל אריק כשהיא מבחינה שאני לא בדיוק קשובה.

    הנשימות שלי מתחילות לתקתק. ממהרות ובורחות החוצה. גם הנשימות של אריק נראות לי כאלה חפוזות. אני רוצה לתפוס אותן ולא הולך לי. מחנק נפתל נדבק לי לגרון וגם הידיים שלי נדבקות לשולחן. אני לא מצליחה להזיז אותן.

    מבטיו של הרופא מרצינים ומתקבצים דווקא למרווח בין הכיסאות. אני מתלבטת אם אני צריכה להתקרב קצת אל אריק, שהופך חיוור מרגע לרגע.לא מפסיק לחטט בעין. כאילו נתקע לו שם משהו שהלך לו לאיבוד. הילד הלך לאיבוד, אני רוצה להגיד לו. והוא לא נמצא בעין שלך.
    הרופא נוטל מהדפים שפרשה הפסיכולוגית על השולחן. מאמץ אותם אל עיניו כמו בניסיון לפענח חידת היגיון מאתגרת. מעיין בהם ארוכות. ומחזיר למקום.
    צפצופים עליזים מקהילים משעוני היד. השעה שתיים ויש לי סחרחורת שתופסת לי את הראש ומדביקה אותו לתקרה. אני למעלה. מצליחה לשמוע רק קטעי משפטים סתומים. כאילו נכנסתי לשטח ללא קליטה. למעלית. למדבר. כאילו נפלתי לשאול. סליחה. אני רוצה לצעוק לפסיכולוגית, אני לא שומעת אותך כל כך טוב. אני תקועה פה על התקרה ואני מרגישה כמו פרופלורים של הליקופטר וגם יש לי רעש של פרופלורים באוזניים. את יכולה להתקשר עוד פעם? זה בסדר מבחינתך שנמשיך בפעם אחרת? אני פשוט לא ממש יכולה כרגע, יש כאן המון רעש.
    אני רואה את המחוגים יוצאים מעורם ותופסים תאוצה. דולקים אחד אחרי השני אחרי השלישי כאילו מישהו מנסה לכוון את השעה ואגב כך מדלג על הספרות במהירות לא הגיונית. אני בחושה בתקרה. הרצפה חגה מתחתי. עוד רגע אני עפה. בחיי שאני עפה מפה.
    אני חייבת להקשיב.
    אריק עדיין בוהה ברופא, למרות שהפסיכולוגית היא זאת שמדברת. ומדברת. ומדברת. הקול המתקתק שלה הופך מריר. מעווה ומתוח. בהילוך איטי. כמו במאמץ להסוות זהות של מתלוננת. "תראו," היא מנסה לסכם אבל נשמעת בדיוק כמו שהתחילה, רק הרבה יותר גרוע, "מכל האבחונים שערכנו הגענו למסקנה אחת בטח גם אתם שמתם לב,"
    אני תמיד שמה לב. יותר מידי לב אני שמה ואין לי כבר לב לשים יותר. זהו. אי אפשר לבקש ממני מה שאני לא יכולה ואני לא יכולה יותר. "דוקטור קסל," אני מתפרצת לעבר הרופא שנראה כמו מקיץ מחלום. אני מבחינה לפתע בכיפה השחורה שהוא חובש, איך לא שמתי לב לזה? הוא אכן קם מ"שבעה". "דוקטור קסל" אני מנסה להירגע ולהנמיך את הקול. "קודם כל, שלא תדע עוד צער." הוא נראה מופתע. אולי אני צריכה להתנצל? "אבל אני חייבת להגיד לכם שנראה לי שאתם קצת ממהרים להסיק מסקנות. יאני בקושי בן שלוש. נראה לי ממש מוקדם כל הסיפור הזה. אני באמת לא מומחית גדולה אבל יש לי ניסיון עם ילדים. אני מורה הרי. את יודעת," אני מסיעה את העיניים שלי אל הפסיכולוגית שהמבט שלה עדיין כבד מחמלה, "וגם לי יש ילדים בכיתה שלא מתנהגים בדיוק בדיוק כמו שמצופה מהם, אז מה? אז אני אפנה את כולם לפסיכולוג? יש לי ילדים בכיתה שעדיין לא מסוגלים להגיד בוקר טוב בבוקר. ושלום. ותודה. וסליחה. באמת. מדברים ומדברים אליהם, ומסבירים. וכלום. שום דבר. אז מה? אז ישר אני קובעת שיש להם... ישר אני קובעת שהם אוטיסטים?!?"
    הפסיכולוגית מנסה להגיד משהו. אני קוטעת אותה. המילים שלי כבר יורדות מהפסים, "וחוץ מזה שיאני כבר ממש מדבר. כמעט שוטף הוא מדבר. ושר. אתמול הוא שר בלי הפסקה. שירים שלמים. בלי להחסיר מילה!" אני מתלהטת מולם כמו אל שופטים שעומדים לדון בעניין שלי פעם נוספת. הפעם בהרכב מורחב.  
    אני מנסה לדלות מהזיכרון מה יאני שר בדיוק. "אה," אני רופסת חיוך ומתחילה לשיר, "ומרדכי יצא מלפני המ-א-לך, בבגדי מלכות ועטרת זהב... ליהודים היתה, אורה ושמחה, אורה ושמחה וששון ויקר," הקול שלי משקשק וצופר. "ושלא תחשבו שרק את השיר הזה הוא שר, לא. לא. ממש לא! הוא יודע המון שירים, אפילו אני לא זוכרת כל כך הרבה שירים כמוהו, ואני זוכרת המון שירים, נכון אריק? נכון אני זוכרת המון שירים?" 
    אריק לא עונה. אני מכחכחת בגרוני. "המון שירים הוא שר... אתה זוכר מה הוא שר לנו אתמול?"
    שוב לא עונה. אני לא מחכה בכלל לתשובה. ממילא לא תגיע. "רגע. אה. כן... תן. תן. תן כתף, עצום את העיניים. פורים לנו שכח את הכל. אם יש לך כאב, רמסהו ברגלים: פתח את פיך ושירה בקול. הה, הה, חפצנו נבצע. ככה זה הולך...,הה, הה, כולנו נשתגע. נשיר. נרקוד. על אף כל הצרות...כל היום אתמול שר אותו. המון שירים. בחיי... והוא גם עושה ככה עם הרגל..." אני רוקעת ברגל להדגמה, "הה הה כולנו נשתגע..."
    אריק נראה כמי שעומד לברוח מהחדר. הרופא מניח יד על התיקייה שהפסיכולוגית סגרה בהיסוס, מבקש ממנה להמתין. רגע קודם כבר הספיקה זו לערום את הדפים שפיזרה בתחילת השיחה, דחקה אותם פנימה תוך שהיא שולחת לעבר הרופא מבט תלוש. לא הייתה בטוחה שעשתה נכון. אולי נחפזה לחתום את השיחה. אולי טעתה כשחשבה שאין טעם להמשיך לאור מצבה העגום של האם.
    ארבעת השעונים תמימי דעים לגבי השעה. שתיים ועשרה. בכולם מתמזגים שני המחוגים לאחד. "שנייה" הרופא מפטיר לראשונה. סוף סוף טורח להוציא מילה מהפה. "רגע. רק רגע אחד!" אפילו מגביה קולו. נוטל את התיקייה ופותח אותה. מרפרף בעיניו על הכתוב. "רגע. רגע. רק שנייה," שונה ומסיר את משקפיו. אני רואה כתם אדמדם שנקווה במוצא האף שלו. ושוב הוא מעלעל בדפים. 
    אני מחכה. אם הוא נושא בשורות טובות אני אתן לו גם עוד שעה. עוד שעתיים. יממה, עד חצי המלכות אני אתן לו אם יחזיר לי את מה שלקח.



    הסיפור משתתף בתחרות הסיפור הקצר של דה מרקר. אם אהבתם ובא לכם להצביע,
    http://books.mouse.co.il/vote.asp

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/10/09 22:00:

      תודה רבה לכל המגיבים והמגיבות. אם בא לכם, תצביעו. אם לא בא לכם, אל תצביעו. אם בא לכם לקרוא עוד משלי, יש לי אתר בבננות. http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=290

       

      אם לא  בא לכם בננות ואתם דווקא בעניין של דובדבנים או אבטיחים, תמיד אפשר ללכת לשוק ולקנות.  

      אבל צריך לזכור שהבננות שלי בחינם. איריס

       

       

        19/10/09 15:21:


      מעולה!

      נסחפתי לגמרי אל תוך הסיפור

      מאוד מלא ומתאר מצויין את המעמד הלא נעים של בשורה רעה.

       

      כתוב נפלא!

       

       

        18/10/09 17:54:

      קשה. כתבת מצוין.
        29/9/09 00:25:


      הי יקרה. קראתי עם דפיקות לב רמות את שכתבת. עצם הסיפור החזיר אותי כמעט 7 שנים אחורנית. כאמא שחוותה את אותה פגישת סיכום אבחון, אני יכולה להגיד שזכרון החוויה כה חזק כאילו הארוע התרחש אתמול. אך לא נותר הרבה זכרון נוסף. הכאב שבבשורה כה עמוק  וקשה שהוא מציף ומוחק מחשבות ומראות אחרים. כל הבנה והכנה מוקדמת איננה יכולה להשתוות לניפוץ הפנטזיה.

      תחושת האובדן מובילה לכהות חושית. על כן אני חושבת שהמציאות הרבה פחות פיוטית.

        25/9/09 10:19:

      צטט: mgermaw 2009-09-25 10:18:59

      יצירה מקסימה

      *****

       

       

        25/9/09 10:18:

      יצירה מכסימה

      *****

        25/9/09 10:05:

      סיפור עוצר נשימה

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      איריס אליה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין