זהו סיפור שנכתב לפני כ-3 שנים על מקרה שקרה לפני כ-7 שנים סליחות
לפני שיצאתי הוא הספיק לומר לי "את משוגעת". הוא ישב על הספה ליד אבא שלו ואמר "היא משוגעת". אבא שלו לא הצדיק אותי. בערב אבא שלו אמר לי: "הוא קנה את הכדור בכסף שלו." "עוד יותר טוב" אמרתי. "הוא שיחק בבית. הוא יודע שאסור. הוא לא הפסיק כשבקשתי ממנו". אביו משך בכתפיו. במשך כמה ימים כל מה שאמרנו זה לזה היה "יואב, יש לך טלפון" או "אבא ירד למכולת". זה לא היה השקט היחיד בבית. פתאום פסקו הצעקות "אבא, תגיד לו!" "אבא, הוא מרביץ לי". יואב הפסיק להביא את אחותו הקטנה לידי דמעות ונשמעו קולות שהיה קשה לי וללביא להאמין שהם אפשריים: "נטע, את רוצה לשחק ב'ספיירו'?, נטע, בואי תראי משהו!" וגם לחשושים. הוא לא הצליח להסיט אותה נגדי ובכל זאת היא אמרה לי יום אחד: "למה זרקת את הכדור של יואב? הוא קנה אותו בכסף שלו." בתוך השלווה החדשה התגלגל כדור מועקה. עברנו זה לצד זה במסדרון בלי שעינינו הירוקות נפגשו. לפעמים ניסיתי להשחיל איזה משפט בשיחות שבינו לבין אבא שלו. הן זכו לרגע של שקט כדי להדהד באוויר ומיד היתה השיחה ממשיכה בלי שההערה שלי תשפיע על מהלכה. יכולתי לומר בתשובה לשאלה "מה השעה?" "ארבע וחצי" והשאלה היתה נשאלת שוב כאילו דיברתי בקול של שומע שאינו נשמע. ביום שישי אחרי שבועיים, כשכבר מצב הצבירה שלי הפך לגז שקוף, לביא קנה לי אופניים – אדומות, כמו שתמיד רציתי. חוץ מפעם אחת, כשנתיים לפני כן, כשאיזה ידיד ניחם אותי בשעת מצוקה ולימד אותי לרכב על אופניים, מעולם לא רכבתי. היתה לי אולי בסך הכל חצי שעת רכיבה או פחות. אחר הצהריים החלטנו לרדת למגרש הספורט של בית ספר "אלון" ולהתאמן – נטע, שגם כן לא שלטה לגמרי באמנות הרכיבה, לביא ואני. כשיואב שמע שאני הולכת לנסות לרכב הוא אמר: "את זה אני חייב לראות". לקח לי קצת זמן למצוא את שיווי המשקל. יואב שם לב שמשהו באופניים לא מכוון נכון. הוא ניגש אליי ותיקן את מה שהיה בר תיקון. ככלות הכל יום כיפור התקרב. אך לפני כן עברנו את ראש השנה. זה היה החופש הראשון שבו הילדים לא רבו בינהם. השקט שהתחיל שבועיים קודם נמשך. כדור המועקה התמוסס. יצאנו כולנו לטייל ולא היו קיטורים. ביקרנו אצל הסבא והסבתא שלהם והקול היחיד היה קול שיחה קולחת וצחוקים. נטע אפילו עזרה לסבתא חיה לסדר את הסכו"ם על השולחן. בשאר הזמן שיחקתי איתם ב"ספיירו" וב"גגס", כמו אז כשהם היו עוד באים אלינו רק בימי רביעי ובכל סוף שבוע שני. בערבים הסתכלנו ארבעתנו על סרטים שהשאלנו מהחנות ברחוב ששת הימים. ביום שישי שלפני יום כיפור, בשעה שלביא ישן והילדים עסקו בעניינהם רציתי לומר ליואב משהו הקשור בסליחה. לא העזתי לפנות אליו אז כתבתי לו מכתב. ניצלתי את ההזדמנות שהוא לא היה בחדר ושמתי את המכתב על שולחן הכתיבה שלו. תיארתי בו את תודתי על התנהגותו הטובה. הוא לא הגיב, אבל באוויר של אותו אחר הצהריים ריחף חיוך סמוי. אפילו כדורי הבשר של ארוחת יום שישי צחקו איתנו. לא העזתי לשאול את יואב על המכתב. ביום ראשון, כשהוא הלך לבית הספר, בדקתי בחדרו. המכתב לא היה בפח, גם לא בשום מקום אחר. "הוא שומר אותו מוצפן איפשהו" שמחתי. בערב יום כיפור ירדנו אני, לביא ונטע כדי להתאמן קצת. בין הברזלים מצאנו רק את האופניים של נטע. במקום שהיו שני זוגות האופניים האחרות אפילו לא מצאנו את שרשרת הקשירה. היא היתה זרוקה בין בלוני הגז. הרגשתי לא רק כילדה קטנה שלקחו לה את הצעצוע האהוב ביותר, אלא גם חשתי שיש כאן אות מבשר רעות. כשעלינו למעלה חפויי ראש לביא סיפר ליואב "אין אופניים". "מה זאת אומרת?" שאל יואב בתחילה במבט המום ואחר כך לועג. ניסיתי לא לקחת ללב, שבין כה וכה היה מלא בעצב, את הצחוק שנשמע כמו צחוקו של גרגמל השמח על שהצליח לכלוא חופן דרדסים בעליית הגג. ביום כיפור ההוא רק נטע רכבה. באחד הבקרים שאחרי סוכות דפק בדלת שכן זקן שגר בקומה התחתונה. הוא התלונן שמתחת לחלון, שהיה של חדרו של יואב, יש ערימות של טישיו ונייר. התנצלתי. הרגשתי לא נעים לומר שזה לא הילד שלי ואין לי שום סמכות עליו. כשיואב חזר מבית הספר החלטתי לדבר איתו מן הלב, כמו שעושים בסדרות משפחה בטלוויזיה. הוא שכב על הפוטון שבחדרו. ניגשתי והתיישבתי לצידו. "למה את זורק ניירות מהחלון?" שאלתי "יש לך פח". "לא יודע. אני לא אעשה את זה יותר" אמר כמו מחיש לסיים את השיחה. לא ידעתי מה לומר אז שאלתי "אתה מבטיח?". קיבלתי תשובה חיובית. השיחה הסתיימה. קמתי מהר. גם לי זה לא היה קל. למחרת מצאתי על ידית הדלת שקית ניילון עם חופן ניירות טישיו, נייר משובץ מקווצ'ץ' ומלא בוץ ומעטפה, מתנת השכן הזקן. המעטפה נראתה לי מוכרת. בכתב ידי היה כתוב "ליואב". ישרתי את הנייר המשובץ. זה היה מכתב הסליחות שלי. עוד הרבה לפני חנוכה התחילו שוב להישמע בבית הקולות המוכרים: "אבא, הוא מציק לי". "אני אראה לך מה זה, אני אפוצץ אותך במכות." "אבא, תגיד לו!". ביום כיפור של השנה שאחרי כן יואב החליט לצום. החולשה שכרוכה בכך גרמה להפסקה של יום אחד בהצקות. מי שניסתה בגניבה לשחק בכדור בבית היתה נטע. |