כשהייתי ילד לא שיחקתי כדורגל כי לא יכולתי להתמודד עם רגע בחירת השחקנים. ארז לשם, איתי לשם, אריק לשם, רוסלר לשם, מיקי לשם ואני? מקום שביעי, שמיני, שוער??? עדיף לשבת בבית ולקרוא ספר. הסכמתי להיכנס רק לתחרויות שידעתי שאנצח בהן. הצעתי חברות רק לבנות שידעתי שיסכימו (ולכן הייתי רוב הזמן לבד). חבר לא ספורטיבי בעליל ששיחק איתי סקווש במשך תקופה ארוכה, לקח כמה שיעורים, השתפר מאוד ואיבד אותי בתור פרטנר. עד היום הוא מתקשר מידי פעם ואני לא מוכן אפילו לנסות. זה לא שאני לא אוהב להפסיד, אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה.
עכשיו תגידו שמקום שני זה לא הפסד, ואני מסכים. זה אפילו לא יאומן. אם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים שאני אפתח את העיתון ואמצא את הספר בתוך רשימת רבי המכר הייתי תובע אותו על הבטחות כוזבות. אבל למרות הכל ואף על פי כן זה מעצבן אותי נורא. מעצבן אותי דן בראון (אני בטוח שזה נורא מטריד אותו), או מי שזה לא יהיה, שנמצא במקום הראשון. מעצבנת אותי היחסיות.
מחקר על זוכי מדליות כסף באולימפיאדה (בטח כבר שמעתם על המחקר הזה) הראה שזוכי מדליות הארד - שמשווים את עצמם לכל אלה שלא זכו כלל - מאושרים הרבה יותר מזוכי מדליית הכסף - שמשווים את עצמם לזוכי הזהב. אני לא מבין אותם. אני מעדיף להיות מקום שני על פני שלישי, וגם אם הייתי זוכה בארד הייתי משווה את עצמי לזוכי הזהב. כן, מה לעשות, אני תמיד משווה את עצמי למי שטוב ממני.
יש שיגידו שזה מנוע מצוין, שזה החומר ממנו בנויים מנצחים, ואני אומר לכם שזהו המתכון המושלם לאי אושר.
ללמוד להשלים עם זה? ללמוד להגיד תודה?
אני מנסה, אבל כמו שאמרתי - אני לא אוהב לעשות דברים שאני יודע שאכשל בהם. |