כותרות TheMarker >
    ';

    באנו לעבוד

    זה לא הגיל, זה ה Appeal

    2 תגובות   יום שישי , 25/9/09, 15:49

    לחשוב איך להעביר לכם את עוצמת הרגש שעברתי אתמול  עם לאונרד כהן באיצטדיון, היתה המשימה הקשה ביותר בפוסט הזה. כל השאר נשפך כבר מאליו.

     

    לאונרד כהן דיבר אליי אתמול:  חשבתי שהחוויה שלי היא ייחודית ואינטימית, שהיא רק שלי, שכהן מדבר רק אליי, אבל מסתבר שלחוויה הזו היו שותפים כל 50,000 הצופים. הוא פשוט דיבר לכל אחד ואחד בשפה הייחודית לו.

     

    נתחיל מכך שההפקה היתה מושלמת. מערכות הסאונד שהובאו מגרמניה, מערכות תאורה שהובאו מאנגליה ובמאי שביים את ההופעה כמו סרט מהוקצע על מסך HD עם כתוביות תרגום, עשו את העבודה ובגדול.    כשאני אומר "בגדול" אני מתכוון לכך שאפילו הצליחו להעלים לחלוטין את הרגשת העיקצוץ המעצבנת שבדרך כלל מופיעה כשמאחוריך שורקים וצוחקים בקולי קולות ישראלים מתלהבים.

     

    נותרה רק הנאה צרופה ורגש טהור.

    אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על מה שעשה לנו כהן; שילוב בין גילו המתקדם וההזדמנות ההסטורית, הזמן והמקום והקול שהמשיך להתעבות במשך השנים. 

    אולי בכלל מכיוון שמולנו עומד אדם ששר את מנגינת חייו ומבין שהוא עצמו הפך למושא שיריו הסרסקסטיים והעצובים. אולי כך רצה לחבר אותנו לשיריו...

     

    המילים ששמעתי אותן אינספור פעמים, המוסיקה המוכרת, הפכו לסיפור שקם לתחיה מול עיניי, התחברו לאינספור חוויות שעברתי בחיי יחד עם המוסיקה שלו, או בלעדיה.

    לא היה לו צורך באורות ורקדניות, בזיקוקים ובפירוטכניקה. האפקט היחידי שלא היה מוסיקלי, הוא תאורת הרקע שצבעה את הבמה בחדגוניות מושלמת.

     

    אומרים שנוסטלגיה היא רגש מתעתע, שלא תמיד היה טוב בעבר, ושטוב גם היום, אבל כהן הצליח להבהיר לי למה אנחנו מתגעגעים לכל מה שהיה בעבר, שכהן הוא נציגו על הבמה, כמו יין ישן ומשובח: 

    מה שעושה את העבודה בווירטואוזיות הוא הדבר עצמו, בלי כיסוי, בלי צבעים, בלי רעש. 

    המילים והמנגינה הן הרמוניה אחת, אבל כל מילה בנפרד היא עולם, וכל תו הוא נגיעה ברגש הצופה. השיר נוגע בהסטוריה אבל שייך לכאן, לעכשיו, לשיחה בינך ובין לאונרד כהן.

    זה רגע בו אתה אומר לעצמך שגם אם היית צופה בהופעה הזו אלף פעם, היא עדיין הייתה ממסמרת אותך למקום, אבל מצד שני גם אירוע שבשום אופן לא יכול לחזור על עצמו באותה הדרך. זו חוויה חד פעמית.

     

     

    בסוף ההופעה, כשדיבר אל הקהל במילותיו, היה נשמע שהוא מספר סיפור מעומק ליבו, בקול שאי אפשר לעמוד בפניו. אם רק היה רוצה להיות נשיא, אמרתי לרינת, לא היה איש עומד בדרכו הכריזמטית.

     

     

    "תווי פניו של האיש בן ה-75, לא חדלו להקרין כל הערב רגש, סרקזם מריר, תחושת חרטה או חיוך קטן וממזרי בזווית הפה לנוכח התחכמות ישנה שלו ששר שוב", כתבה אילת יגיל על האדם ספק אגדה, שלא חדל אתמול להדהים.

     

     תמונה: מייק דרנל, אתמול

     





    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/9/09 05:39:

      כתבת יפה!

      לא הייתי בהופעה

      ולצערי כמראה גם לא אהיה בזמן הקרוב...

      אבל בהחלט הצלחת להעביר את ההרגשה...

       

        27/9/09 04:11:

      צוחקit was great to read your heart felt accitment love ima

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      nitzanp
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין