קודם כל, שכחו מ"לבנון". נכון שהוא זכה בפסטיבל ונציה ויכול להביא לנו הרבה כבוד בעולם, אבל הוא לא הולך לייצג את ישראל באוסקר. תקנון האוסקר קובע שכדי להתחרות בקטגורית השפה הזרה, סרט חייב להיות מופץ במדינה השולחת בהקרנות מסחריות למשך לפחות שבוע, בין 1 באוקטובר ל-30 בספטמבר של אותה שנה. עכשיו ה-25 בספטמבר וגם אם הפצתו של "לבנון" (הצפוי לעלות לאקרנים באוקטובר) תוקדם, הוא כבר לא יספיק למלא את מכסת שבעת הימים הנדרשת. במילים אחרות, המפיצים של הסרט פספסו הזדמנות להפוך אותו למתחרה רציני על הכרטיס לאוסקר. תאורטית, הוא יכול לייצג את ישראל בשנה הבאה, אבל זה יצריך הפרדה בין פרסי אופיר לבחירת המועמד לאוסקר. שינוי שכזה, האקדמיה הישראלית מתעקשת להימנע מעשייתו.
זה משאיר את הקרב בין "סיפור גדול" ו"עג'מי". אני עדיין מאמין שסיפור גדול יצא מהטקס עם מספר הפרסים הרב ביותר, אולם תוהה לגבי קטגוריית הסרט הטוב ביותר. זה ללא ספק הסרט היותר ידידותי לאוסקר מבין המתחרים, אבל עג'מי זוכה לתמיכה כמעט מלאה של המבקרים. האקדמיה הישראלית גם נוטה לא לבחור בסרט היותר מסחרי ולהעדיף את זה שיוצא קרוב למועד הטקס (ואלס עם באשיר הוא יוצא דופן כאן) וזכיה בפרס יכולה רק לתרום לקידומו בתודעת הציבור. אז שוב עולה השאלה: האם האקדמיה הישראלית בוחרת בסרט הטוב ביותר, או בסרט בעל הסיכוי הטוב ביותר להיות מועמד לאוסקר?
תחושת הבטן שלי אומרת שסיפור גדול יקח את הפרס, אבל זכיה של עג'מי כבר לא נראית לי הפתעה כזו גדולה.
עדכון: ברגע האחרון, הוחלט להקדים את הפצתו של "לבנון" לקולנוע, כך שהוא עומד בקושי (אבל עומד) בתנאי אמפא"ס. מצד שני, זה לא אמור להשפיע על סיוכייו בפרס אופיר, מכיוון שההצבעה כבר נסגרה. פחות או יותר כל מי שהצביע ללבנון, עשה זאת מתוך אהדה לסרט עצמו, מתוך הבנה שהוא בעייתי מבחינת האוסקר. חבל שהקדמת התאריך לא נעשתה קודם, מה שבאמת היה פותח את התחרות. |