הנעלמים - מיא עשת על הגברים המתאיידים

לצפייה במסך מלא

הנעלמים - מיא עשת על הגברים המתאיידים

‎63

משפט וחשבונאות

291 תגובות יום שישי , 25/9/09, 18:13

כשזה אירע לחברה של חברה של חברה שלי - היא באמת טלפנה לכל חדרי המיון בארץ. היתה בטוחה שהמסכן שלא עונה לטלפונים שוכב מגובס בכל גפיו כמו בקומדיה צרפתית סוג ז', קשור במערכת גלגלות לתקרה - וזאת במקרה שלא החזיר כבר את נשמתו המעונה לבורא, לאחר אירוע רב נפגעים לא עלינו (שמשום מה לא דווח באמצעי התקשורת), תאונה אווירית בין שני צפלינים (אה, הוצאו משימוש בשנת 1937 לאחר אסון ההינדנבורג?), או דריסה תחת עדר זועם של באפאלו בטיול שגרתי בגולן.

ובכן, הבחור שלא מתקשר וגם לא עונה לך, אחרי שברוב נקניקיותך טרחת להציק לו ולסמס ולטלפן ולנג'ז מיליוני פעמים, לא "נפל בתעלה" כפי שאני קוראת לזה, ולא איבד את הסלולרי, ולא טבע בשירותים, ולא לקה במחלת השכחה ולא פקדו אותו עוד מיני אסונות בדיוניים. הוא פשוט עשה מה שבעבר לא היה עולה על הדעת, ואילו היום הפך לנורמה, דהיינו התאדה, התפייד, נעלם.

הנעלמים - זה שמה ונושאה של הכתבה שלי בגיליון יום כיפור של מגזין את. נעלמים? ומה עם הנעלמות? זהו, שמאז שתופעת הנעלמים הפכה לרווחת במקומותינו, הצטרפו אליהם בחדווה גם הנעלמות. בכתבה נתתי במה לנעלם אחד, שהסביר למה הוא כזה, גם לנעלמת סדרתית, שהסבירה למה היא כזאת, וגם לאלת האש שלנו - שכתבה פוסט מופתי, FADE OUT, ובו פרשה את כללי ההתנהגות הראויים לדעתה למי שמעוניין/ת לסיים מערכת יחסים, אפילו קצרה, דהיינו, בקיצור: " ...בפעם הבאה שזיינתם למישהו את הראש ואת הלב - ועל הדרך גם שפכתם את כל שק המחמאות הקיימות על ראשו הנלהב ואיכשהו משהו בדרך השתבש, תהיו בני אדם ותזכו את אותו בן אדם נהדר ומקסים והורס עד אתמול, בשיחת טלפון אחת קטנה המעדכנת אותו על היעלמותכם בטרם עת ותנוחו על משכבכם בשלום".

■ ■ ■

ומה איתי? עד לא מזמן חשבתי כמו אלת האש, שמן הראוי ליידע את הבנאדם/בתאדם שאין חפצים עוד ביקרו, אבל שיניתי את דעתי. כן, לכל קטני האמונה שחושבים שזה כשלעצמו דבר בלתי אפשרי - אני מודיעה כאן קבל עם ובלוגספירה, כי קריאת הפוסט של ויטה, איך את מעדיפה את הדחייה שלך, ועוד יותר הראיון שעשיתי איתה לאותה כתבה, גרמו לי לשנות את דעתי ולראות את הדברים באור אחר. הטיעון שלה פשוט: הכל עדיף, כולל היעלמות, מאשר צורך לקיים ובעיקר לקבל את 'השיחה' - אותה שיחת פרידה שמסבירה לכם למה נופנפתם בלי להסביר לכם למה נופנפתם.

אני רוצה שתקום כאן מטאפורית בקהל הקוראים אשה אחת שקיבלה פעם הסבר אמיתי וכן מגבר, למה סיים מערכת יחסים עמה - וזאת אחרי שלכאורה היה להם טוב יחד, או לפחות היא חשבה כך. או לפחות חשבה שמצאה חן בעיניו. אני בכוונה מדגישה גבר, כיוון שאני באמת חושבת שגברים - ככלל, ככלל, לא מתכוונת אליך, אליהו שמשוני מרח' הפרחים 8 ברמת השרון, ת.ז. 2-3752371/9 - פחות חזקים בצד המילולי ובחיבור לרגשותיהם. אצל נשים לעומת זאת, עם כל הכבוד לצד המילולי, גם כן לא תמיד יש מי-יודע-מה מודעות רגשית, והצד של הכנות גם הוא לא בשמיים, ובעיקר - יש הרבה אי-נעימות לומר דברים פוגעים. קיצר - הסיכוי של שני המינים לזכות לתשובה כנה ב'שיחה' שואף לאפס. לא עדיף שהבנאדם יתאייד מחייכם? באופן זה תקבלו את התשובה הכי כנה תוך יממה בדיוק, ולמהדרין - תוך יומיים.

■ ■ ■

דבר אליי

כמו הרוח לעצים

כמו השמיים לאדמה

אל תחוס עליי

בוקר חדש

עכשיו אני כבר יכולה לצעוק

אני זקוקה לך.

אחרי כל הכאב והצער,

כל הטעויות...

אתה מרגיש קרוב.

שנינו יחד מוצפים בדמעה הזאת

כמו שמש, כוכב, ועיניים שנסגרות

לאור

ובשקיעה הזאת חשך עולמי

השמש מדברת איתי עליך

הירח מדבר איתי עליך

הקשב לי

הזמרת האיטלקייה אליזה שרה את הלהיט הגדול הזה 'אור' - luce - בפסטיבל סן רמו 2001. ליה אחותי הביאה לי את הדיסק כשעשתה שם הפסקה בלימודי הרפואה שלה באוניברסיטת תל אביב ולמדה איטלקית בסיינה. יש לו כמה גרסאות. אני הכי אוהבת את הגרסה הזאת, במופע חי, בליווי של גיטרה בלבד.

אני יודעת שזה נשמע דבילי לקחת פילוסופיה עמוקה מפופ איטלקי, אבל זה מה שאני עושה תמיד, אז ודאי התרגלתם. והחוכמה של השיר הזה היא שהוא מתחיל ב"דבר אליי" - parla mi - ונגמר בזעקה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "הקשב לי" - ascolta mi. ובחיים שלי זה לא התקשר רק לנעלמים והמתרחקים באין דיבור ובאין הקשבה ובאין עונה כשכל כך הזדקקתי להם, אלא בכלל למערכות יחסים שהיו לי, שבהן הרגשתי את עצמי עומדת מול קיר ודופקת עליו שוב ושוב באגרופים מדממים ואחר כך דופקת את הראש, והדמעות ניגרות, ואין אפחד בצד השני - ואני מדברת על אנשים שהתיימרו לאהוב אותי ואני מדברת על למשל בנאדם אחד שאהב אותי מאז שהייתי ממש צעירה - ואני מדברת על כך שהשתיקה כמובן הרבה יותר מכאיבה מצעקות ומעימותים. השתיקה מאיינת אותך, הופכת אותך לאפס אפסים. את לא קיימת. את שומדבר. אחרי שהיית עולם ומלואו. אחרי שהיית בפסגת העולם.

■ ■ ■

ובהלך הרוח הזה הייתי שרויה ברחוב, בחום, כשמירי דוידוביץ צילמה אותי לעת ערב. הסתכלתי הצידה ודמעות שוב הציפו את עיניי, וכשהיא פתחה צמצם ואמרה לי לקפוא במקומי, קפאתי וחשבתי על חוסר התוחלת שטבוע בכל המגעים שלנו עם הזולת, עם האחר, עם אדם שלפעמים אנו שמים בידיו את כל רגשותינו הכנים והענוגים ביותר, את מאוויינו, את תקוותינו, והוא לא חייב להיות רע, מספיק שהוא לא אנחנו, הוא-הוא, ואין עליו שליטה, וחייו הם חייו, והוא ממשיך בהם, ואנחנו-אני, נשארים, קפואים, כמו לעד, באותה מחשבה, אחת, של כאב עצום, חד, פולח, של זמניות, כמה הכל זמני, כמה הכל לשווא.

אחר כך הורדתי את הבגדים ואת התכשיטים, חזרתי הביתה בדיכאון. בכיתי הרבה. שמעתי את השיר הזה ואת מרקו מזיני. כתבתי את הפוסט הזה. התנחמתי. כנראה שלמרות הכל עוד לא אבדה לי היכולת להתאכזב.

■ ■ ■

בתמונה: אחת שנעלמה, ובצדק - הנימפה דפנה, שלפי המיתולוגיה היוונית רדף אחריה האל אפולו כדי לאנוס אותה, והיא פנתה לזאוס וביקשה שיציל אותה. ראש האלים הפך אותה לעץ דפנה. אפולו ודפנה, פסלו המפורסם של אמן הבארוק ג'אנלורנצו ברניני (שלוש שנות פיסול, 1622-1625) בגלריה בורגזה ברומא.

על היחס של גברים צעירים לנשים - פוסט נהדר של בלופרינט.

דרג את התוכן:

תגובות (287)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

yairos1

6/2/10 00:11:

ואנחנו-אני, נשארים, קפואים, כמו לעד, באותה מחשבה, אחת, של כאב עצום,

חד, פולח, של זמניות, כמה הכל זמני, כמה הכל לשווא.

איזה משפט חזק. "ואנחנו-אני..." בסופו של דבר הכול חוזר אלינו. משם הכול מתחיל

ושם הכול מסתיים. עכשיו אני מבין את ההקשר מהפוסט שכתבת היום...

הרי בסופו של דבר, אי אפשר שמערכת יחסים שמסתיימת, תסתיים בטוב. תמיד

יהיה צד פגוע אם לא שניהם. ובסוף נסגרים! אבל כשאני כואב. אני שואל את עצמי למה?

כשאני נזקק אני שואל את עצמי, למי באמת אני נזקק. לה או לי?

אין דבר כואב כמו לצעוק לקיר!!!

עליזהלה

29/1/10 07:52:

אני, ממך, לא מתפיידת, זכותי !

מממ...זהב

28/1/10 16:36:

ואוו ...פעם ראשונה שישבתי לקרוא הכל!!!!!!!!!

ואם זה מעניין מישהו...מעדיפה את האמת והמציאות [גם הכי עגומה אבל ברורה]על פני ההתפיידות.

אלא אם כן העניינים הובהרו ומישהו לא הבין!!

נודד

29/10/09 05:11:

צטט: מיא 2009-10-28 18:03:04

תודה - ואתה צודק, זאת ההתנהלות היום.

אבל מה עם מצבי הביניים? למשל הגבר היחיד שדפק לי התעלמות עשה את זה אחרי שבועיים די אינטנסיביים...

ואז הוא באמת היה זקוק לחדר מיון .

בעז קפסוטו

29/10/09 03:40:

צטט: מיא 2009-09-29 15:18:02

צטט: שחריתה 2009-09-29 13:05:11

מה דעתך על: "אף פעם לא הצלחתי להתאהב באמת באף אחת"?

את הפציינט הזה אני מפנה ישירות לספרו המיתולוגי של אריך פרום, אמנות האהבה,שם הוא מסביר את התיאוריה שלו - לא שזה מתמטיקה וזה לא הוכח, אבל זו תיאוריה שמקובלת עליי מאוד: שהיכולת לאהבה היא כישור שנמצא באדם, ומתפתח, וכשהוא נמצא אפשר לאהוב בעצם כל אדם וזה לא נורא תלוי באישיותו החד-פעמית של הבנזוג. לכן כל החיפוש אחרי ה'אחת'/'אחד' הוא מטומטם. וכדי שהיכולת הזאת תהיה צריכים להינתן כמה תנאים, שיאפשרו את תחושת החום והאמפטיה וההזדקקות הזאת לאחר. 'לפתוח את הלב', כמו שאני קוראת לזה. ובנאדם שמסיבות שונות של סגירות שקשורה ודאי לביוגרפיה שלו, אין לו המסוגלות הזאת, הוא בעיניי מאותגר רגשית. והשאלה הנשאלת היא אם טוב לו ככה - כי יש אנשים לא מעטים שזה ממש לא מפריע להם, והם מוכנים לקשור את חייהם במסגרות חוזיות כאלה ואחרות גם בלי הרכיב הרגשי, או לא לקשור בכלל - או שזה מפריע לו. אם זה מפריע לו, והוא רוצה לצאת מהסגירות שלו ולהיפתח וללמוד לפתח בעצמו את המיומנות הרגשית שתאפשר לו לאהוב, לדעתי הוא פשוט צריך להיות עם אשה שטוב לו איתה, שנעים לו איתה ולא תחפש את התוויות של התאהבות או אהבה. להתאמן בנתינה, בחיבה, בגעגועים. משם זה יבוא, אני מאמינה.

וואו :)

חן הקוקייה

\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"ז'אן ז'אק רוסו

פוסטים אחרונים

ארכיון