לכל אחד יש את לאונרד שלו,כשם שלכל אחד יש את האלוהים שלו.
לפני כעשור כלל לא הכרתי את שיריו, ובכל זאת, כשאש קסומה בערה בתוכי בלילה מכשף אחד של ירח מלא,בסוף המילניום הקודם, והתיישבתי על המדרכה ברחוב של עיר גדולה וחתול אשפתות ניגש והתחכך בי כאילו והכיר אותי מאז ומעולם, ולפתע מילים ביקשו לצאת החוצה כמו נהר שנאגר מאחורי סכר עתיק, ודף לא היה לי, רק מספר פיתקאות תזכורת צהובות- והמשפטים הראשונים שהחלו להכתב על הפיתקה הראשונה היו:
 ועיניים שוחקות לה, נמשים בקצה אפה.
 נכון שלא היו לה נמשים טבעיים אבל לפעמים היא הייתה יושבת ומציירת על עצמה נמשים כי היא פשוט אהבה להרגיש מנומשת כי זה היה נותן לה הרגשה של שמש זורחת ואנשים מחייכים כמו בציורים שהייתה מציירת מאז גן הילדים ועד היום.
 וחוץ מזה? חוץ מזה היא אהבה להאכיל ציפורים בכיכר וללטף חתולים עזובים בסמטאות החשוכות של העיר ובגלל זה גם כשהיא הייתה סתם מתיישבת לעצמה כדי לכתוב או לצייר או סתם לחלום בגנים הצבורים או מול הים או אפילו על המדרכה אז תמיד ציפורי גגות היו יורדות סביבה וחתולי רחוב היו מתקרבים מבלי לפחד ומקיפים אותה ומתיישבים בחיקה.
 שמה היה מאי אבל היא הייתה קוראת לעצמה מרי-אן אפילו שכולם אמרו לה שמאי זה שם נורא יפה. והיא הייתה מדמיינת שהיא נסיכה שרק הגיעה לפה במקרה מעולם אחר וכבר שכחה איך לחזור ושלאונרד כהן כתב במיוחד בשבילה את שיר הפרידה היפה שלו..

(מתוך- מגדל הקריסטל)

וכך נולדה לה מרי-אן וסיפורי "מגדל הקריסטל" שפעם, לפני שנים, היו לחלק בלתי נפרד ממני. וכך גם החל לו, הרבה לפני שבכלל ידעתי על כך, הרומן שלי עם ליאונרד.
שנים ספורות לאחר מכן, כאשר העלתי  את הסיפורים לאתר במה חדשה, ולמעשה כתבתי אותם מחדש, החלטתי באותה הזדמנות להקליט את עצמי מקריא כמה קטעים מהסיפורים האלו.

הוא מצא את עצמו בתחתיתן של מדרגות לולייניות שהיו אמורות להוביל את ההולך עליהן עד לראש המגדל. והוא החל לטפס ממדרגה למדרגה וכך עשרות ומאות ואלפי צעדים והוא כל כך רצה להפסיק ולוותר על כל השטות הזו שהוא עושה ולחזור למטה אבל משום מה הוא פשוט המשיך.. והוא חש שימשיך לטפס כך עד אינסוף, לנצח נצחים. ובשעה שטיפס אל האינסוף, הוא הוציא שוב את המכתב הקצר שנחת אליו מהשמיים וקרא בו ואז תפס לפתע כי השורה הראשונה המופיעה בו היא שילוב של כמה שורות המופיעות בשיר הפרידה היפה והקסום, שמצוי בקסטה ישנה אצלו ברכב. הוא אפילו לא היה בטוח בשם הזמר אך הוא נהג לשמוע את השיר הזה ואת שאר השירים פעמים כה רבות, בשעה שהיה נוסע סתם כך וחושב לעצמו, עד שכעת גילה כי הוא מסוגל לפזם לעצמו, בלב, חלקים מהשיר 
 "את יודעת שאני אוהב לחיות איתך, אך את גורמת לי לשכוח כה הרבה.. נפגשנו כשהיינו כמעט צעירים..עמוק בתוך גן הלילך...נאחזת בי כאילו והייתי צלוב..כל מכתבייך אומרים כי את לצידי כעת, אז מדוע אני חש כה בודד..אני עומד על קצה הסלע ואת טווה קורי עכביש, הם קושרים את קרסוליי אל האבן.. וכעת אני זקוק לאהבתך הנחבאת.. עזבת כשאמרתי לך שאני סקרן, מעולם לא אמרתי כי אני אמיץ.. את באמת יפה שכזו, ראיתי שהלכת והחלפת שוב את שמך.. ובדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזו, כדי לשטוף את עיני המשתוקקות לגשם.."
ופתאום המדרגות נגמרו ולפניו היה סולם מחליד שהוביל אל דלת קטנה קרובה לתקרה. הוא ידע שכמעט הגיע אך לא היה לו כוח להמשיך.

(מתוך- מגדל הקריסטל II)

להקראות האלו הוספתי ברקע את שני שיריו של לאונרד שאז, באותם ימים רחוקים, פשוט סירבו להרפות ממני.