| הסיפור על מרי-אן היה מסע פרידה- פרידה שלה מן הירח המלא,מחתולי הלילה ומציפורי הגגות.וסיפור מסעו של מישהו היוצא בעקבותיה, אולי כדי להצילה, אולי כדי להפרד בעצמו. כאשר פירסמתי את הסיפורים האלו בבמה חדשה הופתעתי לגלות שעם הזמן הם הפכו למאוד אהובים אצל בני נוער שונים, והייתה גם אחת שקראה אותם שוב ושוב, אולי כמו שבאותה תקופה הייתי מאזין לשני השירים האלו של לאונרד, על מריאן וסוזאן, שוב ושוב. זו הייתה ילדת הירח, שנפשי נקשרה אז בנפשה ועליה סיפרתי בסיפור על פנס הקסם. אך למעשה את השירים האלו, גיליתי זמן קצר קודם לכן- היה זה בעת מסע מכשף,מסע מסתורי, שהפעם אני היה זה שיצא אליו, מסע שהתרחש בעצם בעיקר בתוך הלב. היה זה מסע בעקבות בחורה שנהרגה שנה קודם לכן בפיצוץ מטוס בדרכו לסיביר, במה שנודע כאחד מאסונות האוויר החמורים ביותר שארעו כאן. משהו בלתי מוסבר, במראה תמונתה בעיתון, תפס את עיני מבין כל שאר צילומי הקורבנות ומשך אותי לצאת, פעם אחרי פעם, אל אזור מגוריה ולנסות להבין את חייה דרך הרחובות בהם גרה. נוסע בקיבוץ גלויות ופונה לכיוון דרום בשדרות ירושלים. ניצוץ של התרגשות סמויה עולה ומתגבר בתוכי ככל שאני הולך ומתקרב אל ביתך. כמעט ומין הרגשה חגיגית שכזו. וכדי ללוות את אותה הרגשה, אני מכניס, סוף כל סוף, את אותה קסטה ישנה אל הטייפ הקטן שברכב ומריץ קדימה ואחורה עד שמוצא את מה שחיפשתי... come over the window my little darling ליאונרד מתחיל לשיר ותחושה מוזרה, אפופת קסם מכשף, שבה ועולה ופורצת מתוכי עובר את מרכז יפו ואת שכונות צהלון ודקר. I forget to pray for the angels and then the angels forget to pray for us.. והנה אני מגיע לרחוב מחרוזת, הרחוב המוביל אל יפו ד` ואל המקום בו גרת, אך הרמזור הפונה אליו מסרב להתחלף. דקות שלמות חולפות באיטיות ואני נעשה קצר רוח יותר ויותר. כאילו ושנה שלמה חיכיתי ליום הזה ונדמה כי איני מסוגל להמתין יותר. Your letters they all say that your beside me now ..then why do I feel alone.. זוג ציפורים קטנות מתעופפות אל אי התנועה שלידי ואני מביט בהן. For now I need your hidden love, im cold as a new razor blade.. you left when I told you I was curious.. I never said that I was brave.. והנה מתחלף הרמזור ואני ממהר לבצע את הפנייה הנכספת. Ho so long maryann.. its time that we began, to laugh, n cry.. n cry, n laugh about it all again.. בעת הנסיעה הזו גיליתי כאמור, על גבי קסטה ישנה של אחותי, את שני השירים של לאונרד- מריאן וסוזאן, והתחלתי אז לשמוע אותם שוב ושוב ושוב, ללא הפסקה. משהו בהם כישף אותי, בלתי ברור, בלתי מוסבר, בדיוק כפי שארע למראה תמונת פניה בעיתון של אותה בחורה. אני נוסע עד שמגיע לטיילת של יפו, בתחתית העיר העתיקה. שם יש חניון קטנטן המשקיף אל הים ואל כל חוף ימה של תל-אביב. מכאן ניתן להשקיף ולהבחין במסגד חסן בק שהיה מוקף בזעם ובטירוף, ניתן לראות את בנייני הזכוכית של מרכז הטקסטיל, שם נמצא גן השעות היפות בו פגשתי ידיד אמת ולו לכמה רגעים, וגם את הדולפינריום ניתן לראות אך במימיו כבר לא שוחים דולפינים כלואים אלא נרות זיכרון... שם השארתי נייר לבן ועליו ציור של מישהי מתייפחת. אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם... כמה נפלא היה להאמין כי הדולפינים שוחררו אל מרחבי הים והם שוחים בין גליו חופשיים ומאושרים. כמה נפלא היה להאמין כי נרות הזיכרון מעולם לא היו וכי את עצמך מעולם לא עזבת. כמה נפלא היה לדמיין אותך שטה, רגועה ושלווה, במימיו השקטים של האגם הקפוא הגדול, והדולפינים החופשיים מלווים אותך כאילו והיו ילדייך שלך, כאילו והחליפו את חתולי וציפורי הגן העזוב שעל יד ביתך ליאונרד כהן שוב ממלא את חלל המכונית בקולו המהפנט אך הפעם זוהי סוזאן המלודית והנוגעת המחליפה את מרי אן הנפרדת לשלום בעליצות עצובה. ואני עצמי מתמכר לנגינה הקסומה ונותן לה לחדור לתוכי ולהתערבב באותן תחושות געגועים חונקות ומחניקות גרון המלוות אותי מאז יצאתי לדרך זו, לפני שעות אחדות, שנדמה והפכו לשנים. הנגינה הענוגה ממלאת את הרכב הסגור ויוצאת ועוטפת את הים האפרפר ואת העיר הזקנה והעייפה הזו ואת העננים הכבדים והעצובים ובכל פעם שהיא מסתיימת אני מחזיר את הקסטה לאחור והיא מתחילה שוב... לכל מיני תקופות בזיכרונותיי, כמו מן הסתם לעוד רבים אחרים, היו שירים וזמרים שליוו ואפיינו כל אחת ואחת מהן... היו הימים האפלוליים של משינה עם להתראות נעורים,שלום אהבה, הימים שלפני ואחרי רצח ראש הממשלה, הימים של הרצון העז והחיפוש אחר שייכות... ההליכות הסהרוריות ברחובות השוממים של העיר, ללא מטרה... ברחובות שלנו יש קסם מיוחד וזה לא מפריע רק אם אתה לבד והיו את ימי הטירוף המתוק והמלנכוליות של נטשה... לתפוס מעלית מלמטה ומעלה, זה כמו חללית מלמעלה והלאה החיפוש הנעים, בתקופת השירות, אחר המוות והרצון להיענות לאותן אצבעות ארוכות וחושניות ולהתעטף בגלימתו הרכה והיו ימי אהבה מתוקה ונואשת ואבודה-ימי ניצוצות... זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב וכעת... וכעת אלו ימי ליאונרד, ימי ליאונרד שלי... ימים אפרוריים, ימים מוזרים, ימים של רוחות צהובות ושל עננים עצובים אלו ימי ליאונרד שלי, הימים שבאים כשאת כבר אינך... כשאת כבר נעלמת בין מימיו של אותו ים קפוא שהנו אפרורי אולי כמו הים הזה שכעת לפני אך מלא סודות וגעגועים הרבה יותר ולי נותר רק להתנחם בים הנוכחי שגליו מתנפצים אל חומות האבן של יפו העתיקה ובסוזאן המכשפת של ימי ליאונרד אלו את אותו מסע הפכתי בזמנו לסיפור בחלקים, רקוויאם לנסיכת האגם הקפוא, שמו, והוא מתאר את שלושת הפעמים בהם חזרתי וביקרתי באזור מגוריה, שהיה עלוב ועזוב ובכל זאת בעל קסם נחבא, כשכל פעם כזו הייתה בתפאורה אחרת- פעם ביום מכוסה בשכבת עננים אפורים, המיואשים ממה שהם רואים תחתם, פעם בליל ירח מלא ופעם שלישית בלילה קריר של לפני הגשם. בכל פעם כזו גיליתי דבר מה אחר, אולי עליי יותר מאשר עליה, כשהפסקול הזה של ליאונרד מלווה אותי. בפעם השלישית גיליתי, לא רחוק מביתה, שדרת עצים קסומה שעד אז נעלמה מעיני- . ושוב חציתי את הכביש במהירות וכאחוז תזזית הגעתי לשדרה הקסומה הזו והתחלתי ללכת בה וככל שהלכתי כך נדמה היה כי התארכה יותר ויותר… מצידה השמאלי של שדרה פלאית זו היו בנייני מגורים ואילו מצדה הימני היה מגרש חולי גדול ופתוח שליווה אותה לכל אורכה. וטיפות הגשם הקרירות והמענגות המשיכו לטפטף וכדי ליהנות מהן הייתי חייב לצאת מתחת לעצי השדרה ולפסוע לצדה, לאורך מגרש החול. ולפתע הכתה בי מחשבה קצרה ונוראית כי אולי בעצם השדרה הזו הוקמה ממש בשנה האחרונה ואת כבר לא הספקת לראות אותה... ואולי היא כן נמצאת כאן כבר שנים רבות אך אולי בעצם את מעולם לא ביקרת בה... אך לא יכולתי להאמין בכך. הן הגן הנפלא והמוזר הזה שכעת גיליתי ניצב לו רק כמה מאות מטרים מביתך. לא יכולתי להאמין כי מעולם לא טיילת כאן לאורכה של השדרה, מוקסמת בכל פעם מחדש מעשרות הפנסים המלווים אותה בקו ישר עד לאופק. והנה, במחציתה של אותה שדרה פלאית, חלפתי על פניו עץ זקן, בעל ענפים גרומים ויבשים, ולידו ניצב ספסל. לא יכולתי לראות בחושך האם היה זה עץ ערבה או שיטה, אך לא יכולתי שלא להבחין באותן שתי צעירות, ספק בחורות ספק נערות, שניצבו ליד העץ, אחת ישובה על הספסל ואילו השנייה עומדת לידה. שתיהן היו בגבן אליי כך שאת פניהן לא יכולתי לראות. אף אחת מהן לא דיברה, הן רק ניצבו שם, מביטות לעבר נקודה לא נודעת, שקטות ודוממות כמו העץ הזקן שלידן... האם הן הכירו אותך? כמעט ויכולתי להאמין שאכן כך... כמעט ויכולתי להאמין שעמן פסעת כאן לראשונה, כאשר גיליתן את השדרה הזו, ואת המגרש המוזר הזה, הניצב בין בניינים משמימים לבין פנסי מגרש ענקיים המאירים באור ירח בוהק את שמי הלילה הכהים. וטיפות הגשם הקטנות המשיכו לרדת אל הארץ היבשה, ואני חלפתי ועברתי בשקט, את אותן צעירות, כמו אותו שקט דומם שהן עצמן הקרינו. לאחר כמה עשרות מטרים התרחב מגרש החול הרטוב והפך לשטח כמעט פתוח. וכך גם נפתחו השמיים שמעלי. היה זה כנראה המקום היחיד בכל הסביבה הבנויה הזו שמעליו השתרעו שמיים כה נרחבים וכשהרמתי את ראשי אליהם, נותן לטיפות להגיח מתוכם ולהרטיב את פניי הצמאות, חשתי בתחושת חופש עזה ונעימה שסיפק לי נוף השמיים האלו. עמדתי שם, ראשי מורם אל ענני הלילה שמעלי, עיני כמעט עצומות והטיפות הקרירות והמענגות ממשיכות לשטוף ולעטוף את כל כולי. עמדתי שם, ולפתע, כל זה, כל מה שסביבי- השדרה הקסומה והבלתי נגמרת, עמודי תאורת המגרשים החיוורים והשוממים, רקטת הענק האדומה והבודדה, חומת האבן, המגרש החולי רחב הידיים, ומעל לכל- מרחבי שמי הלילה הקרירים, המעוננים והדומעים, כל אלו הפכו לפתע עבורי לנוף העצוב ביותר בעולם כולו לכל אחד מאתנו שמור המקום היפה והעצוב ביותר בעולם שלו. לטייס שפגש במדבר את הנסיך הקטן היה זה נוף פשוט של שתי גבעות וכוכב אחד מעליהן. ולי היו כמה מקומות ילדות יפים שכאלו אבל דווקא זה היה העצוב והיפה מכולם… ולך? לך בטח היה זה מקום ילדות מארצך הקרה והרחוקה. אבל אולי, כאשר טיילת כאן פעם, והבטת כמוני אל שמי הלילה הפתוחים שכאן, אולי הפך מקום זה, רק לרגע קט, העצוב ביותר גם עבורך, משום שכאשר הבטת אל שמיים אלו ואל העננים והכוכבים הבודדים המבצבצים בינם, אולי אז נזכרת בנוף ילדותך הרחוק והקר. על ידי, במרכז המגרש, היו כמה מתקני שעשועים דוממים, ובינם היו גם כמה סוסי רכיבה קטנטנים, כל אחד מהם בצבע אחר. אחד היה אדום, אחד סגול, ושניים היו צהובים. וכשהבטתי בהם שאלתי את עצמי האם מלבד חתולים וציפורים ודולפינים, אהבת גם סוסים. וכמו שבפעם הקודמת דמיינתי אותך שטה במימיו של האגם הקפוא הגדול בין דולפינים חופשיים ומאושרים, כך דמיינתי אותך עכשיו רוכבת אל שמי הלילה האלו על גבי סוסים צהובים ואדומים וסגולים והלילה העמוק הזה עוטף גם אותך בטיפותיו הקרירות ושוב אחזו בי אותן תחושות געגועים של ייאוש מתוק ועונג מריר, והטיפות המענגות המשיכו עדיין לרדת ולשטוף את פניי ועיני, ורטיבות חמצמצה הגיחה ועלתה מבפנים והחלה גם היא לשטוף את עיני בעדינות. זהו המקום העצוב והיפה ביותר בעולם עבורי, ואלו אותם ימי ליאונרד, ימים מוזרים, מלאי ייאוש ואפרוריות כאשר תיארתי לפנייך לראשונה ימים אלו הזכרתי מילים מסוימות, שהזכירו לי תקופות רחוקות בחיי. מילים של נטשה, של משינה, של סחרוף... ורק את המילים שסימלו עבורי, יותר מכל, את ימי ליאונרד אלו, לא אמרתי - ואתה רוצה לנדוד עמה, אתה רוצה לנדוד כעיוור וכשפניתי לחזור, ושוב חלפתי על פני העץ הזקן, הבחנתי כי אותן צעירות מסתוריות, אותן בחורות- נערות פלאיות שישבו ועמדו בגבן אלי, ושתיקה דוממת עולה מתוכן... אותן צעירות כבר נעלמו ורק העץ, וענפיו הגרומים, והספסל המיותם, רק הם נותרו |