"חשש לחשד" הוא מושג הנפוץ אצל החרדים הקיצוניים. הם מתחרים זה בזה מי יחמיר יותר את קיום כל אחת מ-613 המצוות המוטלות לדעתם ע"י אלוהים על היהודים, שכידוע (לא לי...), הם חביביו או כלשונם: העם שאלוהים בחר לאהוב אותו. ובכן, כדי להחמיר את קיום המצוות, שבעיניהם  מטרתן היא להמאיס את החיים ולהקשות עליהם כמה שיותר, הם ממציאים כל מיני חשדות שיש חשש שמעשה כלשהו לא יישא חן בעיני אלוהים. זהו שדה המשחק החביב על הרבנים והם מתחרים זה בזה מי יחמיר עם הכבשים הנוהים אליו ויעשה את חייהם לקשים יותר. וכך פורסם אתמול בתקשורת שרב כלשהו אמר שאסור ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת עם נעלי קרוקס. והרב הנאור גם הוסיף הסבר לפסיקתו (אחרים מסבירים את פסיקותיהם בקיצור נמרץ, לאמור: "ככה") :  נעלי הקרוקס נוחות מדי.

ואני תוהה: זה חשבון הנפש של יהודי מקיים תרי"ג מצוות? לחכות שהרב יגיד לו מה סוג הנעליים היאה ליום כיפור? במה עוסקים הרבנים כל ימות השנה ואילו בעיות הם פותרים למאמינים? זיכרוני הרשע אומר לי שהרב עובדיה שיגר פעם פתשגן אל מאמיניו בזו הלשון: " מותר בשבת לתלוש שערה מן האף." אבל, כידוע (גם לי...), הרבנים הספרדים הם רחומים ודואגים להקל על חיי היום-יום של מאמיניהם. רק הרבנים האשכנזים עוסקים בהחמרות וב"חשש לחשד."