המקור: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=991527

נכנסתי למשרד של הבוס שלי היום, אמרתי לו שאני לוקח חצי יום חופש. הוא שאל אותי מה קרה, עיקמתי קצת את הפרצוף ומילמלתי שם איזה קשקוש, אמרתי לו שגם אם אני אשלח מייל דרך המערכת המדהימה של החופשים שיש לנו, הוא לא יספיק לראות... הוא חייך, ואני כבר בעולם אחר. לא הייתי מסוגל להשאר במשרד, האנדרנלין רווי אצלי בדם, ואני פשוט לא מוצא שם את עצמי היום.

לדוד בוב הגענו איזה חצי שעה כמעט לפני שבע. אז בינתיים הלכנו שם לגינה ליד רק שנינו, אני וגרושתי. התישבנו שם על איזה ספסל וקישקשנו. לא יכול לדבר בשם גרושתי, אבל אני כבר חודש עם הגוש הזה בגרון, חוסר וודאות מוחלט, ודי יודע שהיום כל זה ייכנס סופסוף לאיזה הגדרה שקצת תפזר את העננה הזאת שרובצת מעליי. לא שעילי צריך שיגדירו אותו. עילי זה עילי והוא הכי חמוד שיש. אבל אני צריך את ההגדרה הזו אולי כדי לעשות סדר בראש? כדי להפריח את חוסר הוודאות האיום הזה שנמצא ממעל. כדי כן להחליט על מה הכי יתאים לו אבל הכי בשביל להכנס חזרה לפרופורציות.

בספסל שם בגינה, אנחנו מדברים, מי יותר ומי פחות מתוח, הגוש אצלי בגרון כבר משתולל, נושך את השפתיים ונשבר, ואם יש משהו שאני ממש מעולה בו בחודש האחרון זה להשבר. הכל צף, היא מחבקת, אני מחבק בחזרה, ואיזה מזל שיש לנו אחד את השני, כן גם שאנחנו גרושים. כי גם להיות גרוש זה בהגדרה לא? בכלל הכי נוח זה הגדרות, מגדירים צמחים, זוחלים, אז בואו גם נתחיל להגדיר את עצמנו ושכל אחד יבחר את ההגדרה שהכי מתאימה לו.

התחלנו ללכת חזרה לכוון הבית של בוב, בדיוק יצא משם, מהבית של בוב איזה בחור צעיר עם אבא שלו. בחור יפה כזה, ככה לקראת שנות העשרים שלו, הוא מזוקן הבחור, הולך מוזר כזה, באגרופים קמוצים, ידיים שלא ממש זזות בהליכה, מבט מפחיד מה, ואני קולט שמשהו אצלו "חריג". נקרע לי הלב מבפנים, ככה עילי יהיה? אלוהים תעשה שלא. אני וגרושתי מסתכלים אחד על השני, אמרתי לה שנראה לי שהוא אוטיסט מוחלט. "עזוב, אל תחשוב על זה" היא עונה. ואני רק חושב על איזה מזל שאני חמוש במשקפי שמש. עד עכשיו אני חושב עליו, על הבחור הזה.

נכנסנו לבית של בוב, הוא מזמין אותנו להכנס אליו לקליניקה של האוטיסטים, התיישבתי והתחרעתי על הטישיו שהיה מונח על שולחן הדמעות הקטנטן, מנגב לעצמי את העיניים, מוכן ומזומן. בוב פוצח שם באיזה מונולוג פתיחה, ואומר לנו שהוא נוטה להסכים עם האבחנה שמדובר בפידידי נוס. "אז עילי אוטיסט?" אני שואל? "ממש לא" הוא משיב. עילי הוא ילד עם בעיות תקשור. אהה.... בעיות תקשורת... או קיי... הוא היה מאוד נחמד בוב, עדין ומסביר מאוד בזהירות על מה זה בעצם אומר פידידי נוס. שאלתי אותו על העתיד, מה יהיה שהוא יהיה גדול? הוא יוכל לנהוג? צבא? חתונה?

בוב אמר שאולי עילי יוכל לנהוג, זה מאוד תלוי בו, הוא היה ממש ספקטי לגבי שרות צבאי, והוסיף ואמר שבד"כ מי שגודל כפידידי נוס גם לא מתחתן, בד"כ... הוא גם אמר שאין לו שום בעיית אינטיליגנציה, ושהוא כנראה לא יהיה "מסמר הערב" במסיבות של הכיתה. המליץ בחום על גן שפתי בשנה הבאה, ואמר שבסה"כ הבעייה כאן היא תקשורת ושפה ולא מעבר לזה. ואה כן, רוב הסיכויים שהוא כן ישתלב בכיתה רגילה בבית הספר, גם כאן ההישגים הלימודיים שלו תלוים רק בו. ולא אין לו פידידי כי התגרשנו, זה לא קשור. מאוד המליץ על הקצבאות האלה מביטוח לאומי על מנת שנוכל  לעמוד בהוצאות.

"תגיד בוב, אפשר לשאול שאלה חצופה?" אני שואל? "בוודאי..." הוא משיב, ואז אני שואל אם הבחור החמוד שיצא מכאן עכשיו עם אבא שלו.... הוא גם פידידי. בוב ענה לי שהוא בכלל לא חמוד.... ושכן הוא פידידי מהסוג הכי קשה - אוטיסט, אם נקרא לילד בשמו. עילי בכלל לא יהיה כזה, הוא ייראה נורמלי לחלוטין, רק קצת בעולם שלו, בוב מוסיף. לפחות זה.... אני מרגיע את עצמי מבפנים, לפחות הוא לא ייראה "חריג".  אבל זה לא ממש הרגיע אותי...

שאלנו שם עוד איזה טריליון שאלות, דיברנו עוד על כל מיני אופציות ושיקולים וחישובים, אבל שום דבר כאן לא ממש חד משמעי, הכל נורא נוזלי כזה ואפור, וצריך הרבה סבלנות ע"מ לראות איך הדברים יתפתחו. רשמתי לו את הצ`ק האחרון, עשינו מסיבת פרידה ונשלחנו בחזרה מהקליניקה שבמרתף, לעולם שם בחוץ שלמעלה. הרבה אמוציות היו שם למעלה ליד האוטו, הכל מתפרץ, דיברנו והתחבקנו, וחזרנו להורים שלי ששמרו בינתיים על הנסיך.

לא לקח הרבה זמן עד שאמא שלי החליטה לנסות את העצבים שלי, באיזה ניסיון כושל שלה לנהל שוב את העיניינים, ולהגיד שהיא יודעת מה הכי טוב, והנה היא שולפת איזה מספר טלפון של קלינאית תקשורת והכל יהיה בסדר. "אתם מבינים...הרשיתי לעצמי לברר בשבילכם כמה דברים..." או בתרגום חופשי, רק אני יודעת מה לעשות עכשיו - אתם תקשיבו לי. באמת שאני טיפוס מקשיב למעט שני סייגים. אמא, אני לא מקשיב לך יותר. ואם להקשיב למישהו זה רק לבעל שלך, שאני כ"כ מעריך, סורי אמא. אז סתמתי לאמא שלי את הפה, וואו אין לה פאקינג מושג, ואני משיב אש וסותם לה שוב את הפה כאילו אין מחר. אפילו אבא שלי קצת גיבה אותי. וזה לא פחות חשוב, כי גיבויים זה טוב לי עכשיו.

לפני איזה חודש, כשהתבשרנו פעם ראשונה על הדבר הזה, פידידי לא? התרסקתי. מיליון מאמרים רצו שם בגוגל ואני קורא וקורא... למדתי המון על פידידי ואספרגר, בוב אומר שבתכל`ס זה אותו דבר. ASD גם הוזכר היום בפגישה כאיזה שם כולל... בקיצור שמח. נתתי לעצמי להשבר ולהכנס עמוק עמוק פנימה לנפש ולהסתכל שם על הכל בזכוכית מגדלת. בכיתי בחודש האחרון אולי כמעט כל יום, ואני עדיין מנסה לאסוף את השברים ולהתחיל להתקדם למקום אחר קצת. כמו איזה אחד ששוחה קילומטרים בים, עדיין לא רואה את היבשה, אבל כל איזה כמה קילומטרים יש איזה סלע בשביל לשים עליו את הראש ולנוח.

אני בטוח ששנינו קיווינו היום לאיזה פרוגונוזה מהפכנית כזאת, שתגיד מה פתאום, בכלל אין דברים בגו ומדובר בילד גאון שפשוט אין לו חשק לתקשר והיא סתם טעתה הרופאה של "לפני זה", לא זכינו לזה ממש לא. זכיתי כן בילד מדהים שאני כל כך אוהב ושאפילו יודע להגיד "אבא אני אוהב אותך" ורק זה ממלא אותי כל פעם מחדש. לא כ"כ הייתי כאן בחודש האחרון, הייתי סגור ומסוגר בתוך עצמי, לא כל כך מתפקד, לא ממש נמצא שם עם כולם אבל כן משדר עסקים כרגיל.

קשה לצפות מה צופן לו העתיד, אני יודע שאני צריך שינוי, שאני צריך להיות שם בשבילו ולנסות לתת לו את כל כולי ולהתאים לו את מה שהכי יתאים. להיות שם ולתמוך, לאהוב, לחבק, לקבל, ולדעת שחייבים להמשיך הלאה, כי הדרך ארוכה ומתמשכת. אולי עוד יום חופש מחר לא יזיק לי, נראה. אני עדיין שבור לחלוטין ולא משאיר לעצמי ברירה חוץ מלהתחיל לאסוף את עצמי בחזרה ולתפוס אזימוט חזרה ליבשה. לפעמים מותר להישבר, זה לא נורא וזה גם לא המשבר האחרון. כי עכשיו, עכשיו זה מוגדר. פידידי נוס....

עמית