(כמעט) כל מה שרציתם לדעת על מיסטר בראון*

לא מרגישים מחוברים מספיק לקוונטין טרנטינו וליצירה שלו, הכי טוב שתשמרו את זה בבטן, עד שתגמרו לקרוא את הסקירה המצורפת, מ-א' ועד ת'. הגיגים בעקבות ביקורו של במאי האלימות הפואטית-קולנועית בישראל

מאת ארן הרשלג

ארבעה חדרים (1995). ארבעה חדרים בבית מלון בערבו של חג המולד, הופכים את הלילה האחרון בשנה לחוויה טרנסנדנטלית מהממד החמישי והחוש השישי. הסרט מורכב מארבעה חלקים, שטרנטינו מביים ואף משחק בחלק הרביעי והאחרון שלו.   

ג'קי בראון (1997). סרטו השלישי והקצת מלנכולי, שהצדיע לסגנון סרטי הפשע הזולים ("בלקספויטישן") של שנות ה-70. טרנטינו הצליח לחבר, פשע, זקנה וחמלה לכדי סיפור עשיר ונוגה כאחד. 

דיאלוגים. אולי סימן ההיכר החשוב ביותר שלו בסרטים. דוגמה לפטפטת המתייחסת לתרבות הפופ אשר נוכסה על ידיו, היא ההתפלספות ב"להרוג את ביל 2" בסוגיית סופרמן. ביל: "התחפושת של סופרמן, היא החליפה והכובע. הגלימה והתחתונים האדומים הם בגדיו האמיתיים".

היום הולדת של החבר הכי טוב שלי (1987). הסרט הראשון של טרנטינו, שהוא למעשה סרט סטודנטים אותו כתב, ביים, ערך, הפיק וגם שיחק בו.  

וושיה אומצה לחיקו של טרנטינו, מאחר והיא מבטאת סיפורים סיניים הכורכים בתוכם סגנונות לחימה וקרבות, המתרחשים בתקופת המלוכה העתיקה. התוצאה? "להרוג את ביל".  

זירת הפשע CSI, לשם הגיע כבמאי אורח ליצור פרק כפול באורך של סרט קולנוע.

חסין מוות (2007). סרטו החמישי בו אירח את הבמאי רוברט רודריגז תחת הכינוי "גרינדהאוס". הסרט השני בפרוייקט נקרא "פלאנט טרור".

טורמן אומה. לאלפרד היצ'קוק היה את טיפי הדרן ("הציפורים", "מארני"), לטרנטינו יש את טורמן, שמלבד היותה שחקנית הבית, מגלמת אופי ויופי אמריקאי שמתכתבים היטב עם האמירה הפוסט-מודרנית ביצירותיו.  

יהודים הופיעו עד כה בפסיפס הטרנטינואי כמו יתר הגזעים על הגלובוס, אך ב"ממזרים חסרי כבוד", נולדה פנטסיה אי-רציונלית בו היהודי מוביל מאבק שמוטט את כל ההיררכיה הנאצית, עד כדי חיסולו של הצורר היטלר ימ"ש (אוי, ספוילר).   

כלבי אשמורת (1992). סרט הביכורים שאחריו ההתייחסות אליו הייתה כאל "אוטר" (האיש שמאחורי הסרט) קולנועי. הדיאלוגים, שמות הגיבורים, הליכת הגיבורים והפתיח המונומנטלי על מדונה ו"כמו בתולה", הפכו כבר לעניין פולחני בפני עצמו.

מחווה. רבות נכתב על ההומאז' שמעניק טרנטינו לבמאים, לסוגות, לתקופות ותרבות השוליים הקולנועית. המחנות נחלקים לשניים, אלו שרואים בכך מעשה גניבה וחלק שמבינים שמדובר בעניין של הכרה במה שנעשה עד כה (ראו גם ביקורת).

ספרות זולה (1994). סרטו השני בו הצליח לחדד את הנושא, שלכל סרט יש התחלה, אמצע וסוף, אבל לאו דווקא בסדר הזה. העימות בסרט יצר קולאז' של טיפוסים צבעוניים תרתי משמע, אשר החיה מחדש את סוגת סרטי המתח והפשע. אהה...וגם את הקריירה הגוססת של ג'ון טרבולטה. 

עיר החטאים, הינו סרט בסגנון הקומיקס, וטרנטינו נוכח בו רק כבמאי אורח אצל רוברט רודריגז ופרנק מילר. למרות שייזכר כאורח שמרגיש בבית ועושה כבשלו.

פס הקול בסרטים שלו הופכים את הסרט, ליצירה רחבה יותר ומפעימה יותר. ב"ממזרים חסרי כבוד" הופך שירו של דיוויד בואי Putting Out Fire"" למסר תת-ספי חודר, ומתחבר לעלילה באופן אלגנטי, כובש ומצמרר.

צילום מהווה חלק נכבד מהנראות של הסרטים שלו, ולכן ניתן לזהות אצלו סגנון אישי והסתמכות על צילום מהיר, זוויות מיוחדות, פריימים התוחמים את השחקן והזרה של חפצים או חלקי גוף. 

קבורה נוסח טקסס. קבורה בעודך בחיים. עד כה השתמש טרנטינו באלמנט הנ"ל פעמיים: הראשון שייך לכלה הנוקמת ב"להרוג את ביל 2". השני בסדרה CSI  "זירת הפשע", שם נקבר איש משטרה בארון שקוף עמוק באדמה.  

רוצחים מלידה, "ורומן על אמת". שני תסריטים שכתב כזבן בספריית הוידיאו השכונתית, שבעזרתם חפר את דרכו אל ליבם של המפיקים והבמאים שהכירו בשפה ובמגע של טרנטינו הצעיר. 

שחקן. הוא מספר שבגיל התיכון פרש מהלימודים והצטרף ללהקת תיאטרון, מאז ועד היום הוא נוגע קלות בתחום המשחק. נכח כשחקן ב: "ארבעה חדרים" (בתפקיד צ'סטר); "כלבי אשמורת" (בתפקיד *מיסטר בראון); "ספרות זולה" (בתפקיד ג'ימי דימיק).  

תיקו מקסיקני. עוד מושג ברזל אצל טרנטינו, בו שני אויבים מאיימים אחד על השני, בדרך כלל בעזרת אקדחים שלופים.