פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא צד ומתחיל ללכת על זה. "מובי דיק", הוא סיפור מיתי על  אדם שיוצא למסע אודיסיאה, בו לא התוצאה היא הקובעת את עוז הרוח, אלא הדרך הבוראת אותו מחדש ומזככת אותו. ראיון עם מתרגם הספר, שיצא לאור לראשונה לפני 158 שנה 

מאת אֹרן הרשלג 

העימות בין טוב לרע, אלוהי ושטני, עתיק ודיכוטומי עוד משחר ההיסטוריה ועיקר תרומתו, נובעת מהקאנון הנוצרי, סיפורי גוג ומגוג, יום הדין, חזון הקץ האפוקליפטי והמלחמה הבלתי פוסקת על מנת למגרו. עד כדי כך הדברים חלחלו לתחתית האבולוציה התרבותית, שלמעשה התרבות המערבית, הספרות, האמנות והכתובים הפופולאריים, נשענים ללא הרף על הצורה הקוטבית הזו, הלקוחה מעולם הדימויים של האפוקליפסה. הצצה לכך אפשר לראות בכל תחומי התרבות, אך בעיקר בספרות. הסיפור המיתי שבו אדם יוצא למסע אודיסיאה, בו לא התוצאה היא הקובעת את עוז הרוח, אלא הדרך הבוראת אותו מחדש ומזככת אותו, היא ליבת הרומן. בסיפור שכזה, הגיבור יעבור תהליך ארוך וסדיסטי, יזדכך נפשית (קתרזיס) ולבסוף יגיע לתודעה שתתבטא בשינוי. את התבנית הסיפורית הזו תקראו ב"האמן ומרגריטה" (מיכאיל בולגקוב) הרפלקסיבי, ב"שר הטבעות" (א.א. טולקין) על כל כרכיו, המשרטט את מלחמת קץ הקיצים בין הטוב והרע על פני האדמה, ולענייננו גם ב"מובי דיק" של הרמן מלוויל, אולי גדול הנובלות האמריקאיות המשפיעות שנכתבו אי פעם. 

מזל דגים

בשנת 1981 יצא תרגום עברי (שני במספר, הראשון היה של אליהו בורטניקר) מעודכן ל"מובי דיק" בתרגומו של הסופר והמשורר, חתן פרס ישראל אהרון אמיר. התרגום של אמיר שהיה מזוהה עם שפה גדושה ומשלב גבוה, האציל לסיפור הילה, כבוד ויראה. בהתמודדות הזו, בה יש צורך להתעמת או להתגרות בהצלחה של משהו שכבר זכה לשבח (עשרים ושמונה שנה מאוחר יותר), עומד התרגום החדש של גרשון גירון ועורך התרגום של הספר חיים פסח. מלבד הדרמה הפסיכולוגית המתרחשת בין דפי הספר בין הדג הגדול ואחאב חסר המזל (תלוי איך מסתכלים על זה), מחוצה לה מתרחשת דרמה זוטא, המעמידה באור הזרקורים את נחיצותו של תרגום מחודש ומהודק בכלל ותרגום נקודתי לגבי ספרי מופת בפרט.

"יש בעיקר יראת כבוד", עונה לנו על סוגיה זו ומתייחס לפרטיה המתרגם גירון, "כמו של פסנתרן המתכונן לבצע בפעם הראשונה סונטה לפסנתר של בטהובן לפני קהל. אינך מתמודד רק עם הטקסט של המלחין אלא גם עם גדולי הפסנתרנים שפירשו אותו לפניך". בדבריו אלו, הודף גירון את קשת התגובות שנוצרו עם יציאתו לאור של המהדורה החדשה של הספר. תגובה נרחבת יותר הוא הציג בביקורת הספרים של האתר ynet, שם הוא קיבל אכסניה בה פרש את התיאוריה שלו בנושא. בין הדברים אמר גירון, כי סימני הזמן המתבטאים גם בשפה ובלשון, דורשים עדכונים הכרחיים גם בספרים שלא תמיד נעים לקהל שנוגעים בו, אבל אין בא לפגוע אלא לעדכן: "בתרבויות העולם מקובל לתרגם מדי פעם מחדש יצירות מופת", הוא כתב, "וכל תרגום לא נועד להוציא את קודמו, אלא כבודו במקומו מונח. כשהחלטנו לתרגם שוב את 'מובי דיק', לא באנו להתגרות באהרון אמיר ובוודאי לא לפגוע בכבודו ולא בתרגום שלו. אך הזמנים השתנו והעברית השתנתה מאוד". בנוגע לסגנון ולבחירה בסגנון ספרותי כזה או אחר אומר גירון, "בחרתי במודע להמעיט ככל האפשר בלשון שתקשה על הקורא ותפגע בשטף הקריאה - בעיקר בתרגום המונחים הימיים, אבל לא רק זאת. בחרתי גם להיצמד ככל האפשר למנעד הלשוני של מלוויל בן המאה ה-19, באופן שימסור טוב יותר את 'הקולות העתיקים המהדהדים ממילא בסיפור הרענן הזה'".

גירון: "בעיקר מבחינת המשלב הלשוני העכשווי יותר. טעויות אחדות שנפלו בתרגום הקודם תוקנו. מה שלא אומר בהכרח שאין בו טעויות משלי".

"אני מקווה שכן. לפי הסערה שהתעוררה ותגובות שכבר קיבלתי מקוראים נראה שקיים עניין רב".

"מפני שהתרגום הקודם התיישן, לצערנו הקהל של היום לא מסוגל להתמודד עם העברית של התרגום הקודם".

האם הקהל מוכן לתרגום מחודש?

אני מקווה שכן. לפי הסערה שהתעוררה ותגובות שכבר קיבלתי מקוראים נראה שקיים עניין רב.

 על מה הושם הדגש בתרגום זה, שלא היה בשני התרגומים המוקדמים.

שלא כמהדורות הקודמות, זו מהדורה מוערת, אפילו יותר מהמהדורה המוערת המקובלת בעולם הדובר אנגלית. השתדלתי ככל יכולתי לא לפספס שום אינטרטקסטואליה.  

דג שמן ברשת

הרקע לסיפור המסגרת של "מובי דיק", נגזר באופן מיידי מחיי ההרפתקנות שסיגל לעצמו מלוויל בצעירותו. הסופר הרמן מלוויל, נולד בניו-יורק כבן למשפחה אמידה, שהאב פשט ירד יום אחד מנכסיו ונפטר כשמלוויל הבן היה רק בן 12. מאז אומרים אימת החידלון החלה להיות חלק מנוף חייו. כשהיה בן עשרים לערך, בחר לנדוד והצטרף להנאתו ופרנסתו לספינת צייד לוויתנים, שהיתה כמובן ההשראה הראשונה הקולקטיבית לנושא שיכתוב עליו שנים מאוחר יותר. הספר יצא לאור ב-1851 (כשמלוויל היה בן 32) וכמו כל סיפור סינדרלה טוב, לא נחל הצלחה מיידית. אפשר לומר שהספר לא נחל הצלחה בכלל בחייו של מלוויל, אלא רק שנים רבות לאחר מותו. תהליך הכתיבה היה סוער ומרתק. לאחר שהשלים את כתיבתו (שהיה הספר הרביעי שכתב), ניגש מלוויל לערוך בו תיקונים ולהעתיק לתוכו, את ההסתכלות האימתנית ומבטו הנוקב על אופיו הרצחני של בן האדם. הארה זו התגלתה לו עקב קרבתו הגיאוגרפית לסופר נת'ניאל הות'רון (שהיה שכנו של מלוויל) והיה ידוע באי אהבתו לזולת. הערכתו כלפי הסופר והתאמתו החדשה להצעותיו, הפכה את הספר מסיפור לאגדה. כך הפכה הנקמה לקרב טיטנים, שאין זה ברור מי כאן בתפקיד הבחור הטוב ומי בתפקיד הבחור הרע, וכל אחד יכול להזדהות ולאמץ לעצמו את הגיבור על פי השקפת עולמו. עקב היותו משל אלגורי מורכב, משך אליו הסיפור מאז ומתמיד קוראים רבים שניסו לפענח את הקודים שבהם השתמש מלוויל. הקרבה הספרותית שלו לסיפור תנ"כי, מתבקשת מכמה סיבות והראשונה שבהם היא סיפור יונה הנביא שהצטווה לגשת לעיר נינווה ולהודיע לתושבים כי "עשו הרע בעיני האלוהים". מעבר לסיפור יונה שנבלע בבטן הלוויתן, קיים בספר שימוש שפתי בשמות הלקוחים מספר הספרים. שימוש שכזה יכול בנקל להפוך כל סיפור לרב משמעות ולמצב שרב הגלוי על הנסתר. כך לגבי שמו של גיבור הסיפור אחאב, שבסיפור המקרא היה אמנם מלך שוחר שלום אך קשר קשרי נישואים פוליטיים עם צידון השכנה, והביא על ממלכת ישראל את פולחן הבעל באמצעות נישואיו לאיזבל. עוד דמות תנ"כית הקשורה לאישיותו של אחאב הוא אליהו, שבספר כמו במקרא מתנבא באופן קטגורי נגד הפלגתו חסרת המשמעות של קפטן הספינה. ולבסוף ישמעאל, המספר בגוף ראשון את עלילותיו בעורף הספינה כמלח תמים, הנקלע לעין הסערה, ופונה לקוראים ישירות במשפט המפורסם "קיראו לי ישמעאל" (בגרסת אהרון אמיר) או "קוראים לי ישמעאל" בגרסת גרשון גירון.