אם אתם רגילים שבדרך כלל מפנקים אתכם, כמו בפרסומת ההיא "כל הזמן רק לפנק, לפנק, לפנק...", אז תשכחו מזה. יעל דקלבאום, שליש מ"הבנות נחמה", הוציאה אלבום בכורה שכולו באנגלית והיא מבקשת ממך להתאמץ, להקשיב ולפענח את הכוונות השלה, עם צליל סבנטיז מזוקק, גיטרות אקוסטיות וקול ווקאלי כריזמטי 

מאת ארן הרשלג 

בסכר המתפרץ של זמרות ולהקות שרוצות לסמן את הטריטוריה שלהן, הצליל והסגנון הוא קריטי, בסיסי והכרחי כמו בין "גרין דיי" וקהל התיכוניסטים שלה, או "אמינם" והאקסית המיתולוגית שלו. אותו צליל המזוהה עם היוצר שטיפח אותו משלב הרעיון עד להוצאת האלבום, הוא ליבת היצירתיות, שמביא את הזמר/זמרת בסופו של דבר להשלמה עם יציר כפיו. יעל דקלבאום הצליחה באלבום הבכורה שלה, "גראונד זירו", לפצח קוד כלשהו, במארג האינסופי של צלילים ומנגינות, המתנדפים להם חדשות לבקרים בין כל ערוצי השמע הקיימים במדיום המקומי. אותו צליל מקודד שמאופיין כאקלקטי ומופשט, אך ניתן לתמרן ולזהות בו מרכיבים ייחודיים של צליל סבנטיז מזוקק, גיטרות אקוסטיות וקול ווקאלי חם וזורם ששר תמלילים באנגלית.

לא פשוט לייצר מהלך שמוביל לאלבום שכולו שירים באנגלית, ועוד באלבום בכורה. זה תמיד נראה מאולץ, לא בפוקוס ולא אהוד על המבקרים. אבל הכפר הגלובלי שמתכווץ משנה מגמות ויוצר אפשרויות חדשות. "גראונד זירו" הוא דוגמה להפקה משובחת ומאתגרת ולניסיון לפרוץ את המוסכמות והשמרנות. אם אתם רגילים שבדרך כלל מפנקים אתכם, כמו בפרסומת ההיא "כל הזמן רק לפנק, לפנק, לפנק...", אז תשכחו מזה. השירים באלבום מבקשים ממך לעבוד בשבילם, להקשיב, לפענח את הכוונות. דקלבאום באה עם תנופה ורצון לתת את הגרסה שלה ליום יום המקומי אבל באנגלית שוטפת ואוורירית. אין כאן התחסדות או התחנפות, רק מוזיקה צפופה מחוברת לטקסטים מהודקים עם נטייה מובהקת לאבסטרקט. החזות של האלבום נוטפת מים וקונספט, אודות לצילומים התת-מימיים (באחריות יהב אש) שעוטפים את האריזה ואת כל עמודי החוברת הפנימית, ומייצרים לה חזות שכאילו נלקחה מהסיפור "בת הים הקטנה". האלבום נפתח ב"100% אור" (שיצא לפני כשנה בגרסה של "הבנות נחמה" בעברית), תופים מהדהדים, קול כריזמטי, שירה בועטת, מלים עבות בשר. כך מתחיל המסע שלי עם יעל, לאורך עשר רצועות של אלבום הבכורה של מי שנכחה כשליש מ"הבנות נחמה". אפרופו "נחמה", שיהיה ברור ומובן כבר מההתחלה, אין כל קשר ואפילו באקורד זמין בודד, בין אווירת החשק האינטימית והפסטורלית בטריו המדובר, לבין "גראונד זירו" החדש. לדקלבאום כזמרת יש הגדרה עצמית ברורה, והרגשת הצליל מושכת לכיוון הפסיכדלי, שמתכנן להפתיע אותך כל רגע מעבר לפינה.

מאחורי הצליל הדחוס והמתפרץ עומד המפיק המוזיקלי יונתן לוי והמיקסים שייכים לרן שם-טוב שניהם תושבי "איזבו", שלוקחים את דקלבאום למקומות מעוררי הזיות ופנטזיה כמו בשיר "משרום", או "אליס", אותו היא מספרת שכתבה כבר בגיל 16. שירי האלבום ממשיכים בכישוף גם ברצועה הבאה "גראונד זירו", שנופלת עליך בפתאומיות כמו מגדלי התאומים ב-9/11, או כפי שהיא בוחרת לומר זאת: "אף אחד לא יבכה כשתמות, קח את סירתי ושוט לים, אני אתחבא מתחת לגלים ולא תמצא אותי לעולם...". המוזיקה סוחפת אותך ומרגשת, אך לעיתים גם סוחבת ומייגעת בעריצות הטוטלית שלה, שלוקחת אותך למצב שיוט חסר תודעה. דוגמה לכך הוא השיר האחרון "כל מה שאני יודעת", שמשתמש באותה גיטרה אקוסטית וקול וירטואוזי אך נשאר שם תלוי ללא תכלית.

השרשרת המוזיקלית שלה ארוכה ומפרכת ומתחילה בבית מוזיקלי עם אב קנדי שהוא חבר בלהקת "הפונדקאים", ולכן הבחירה לשיר באנגלית היא פחות טבעית אולי לקהל, אך היא מאוד טבעית עבורה. לביסוס הקריירה ליוותה את שלמה ארצי בהופעות, בהמשך בא החיבור עם דנה עדיני ואם.סי קרולינה ועכשיו היא לבד בשפיץ אבל עם צוות מלוכד. החיבור ל"בנות נחמה" היה נכון מבחינת חשיפה לקהל, אבל נראה שהוא ביסס לה תדמית אנמית של זמרת ווקאלית בלבד, בעוד החומרים החדשים שהיא כתבה והלחינה בועטים ומשוחררים הרבה יותר. קחו למשל את "מיסטר הייד" (רצועה 7), כאן דקלבאום מספרת על אדון מסוים (כל אחת תחליט מי זה עבורה, מה שבטוח לכל נערה היה אחד כזה), והפרודיה הזו הולכת בערך ככה "האם התגעגעת אלי, האם את רוצה לנשק אותי- האמת הרבה פחות ברורה דרך העיניים של מיסטר הייד". 

גם בהופעה מצטיינת דקלבאום בסגנון משלה שהולך ומקבל צורה של להקת רוק, יותר מאשר לקט נגני פולק מזדמנים. הצוות של "איזבו", לא זונח את הגברת ומעניק לה תמיכה וגיבוי בימתי סוחף. על התופים ניר מנצור שעבר איתה גם את הטירונות על האלבום, וכמובן יונתן לוי שעל הבס ומשלימים אותם מאיה בלזיצמן על הצ'לו, גיל לואיס בגיטרה ושאולי עשת על הקלידים. דקלבאום עולה להופיע על הבמה כשהיא חשופה ובודדה, אך לאט לאט ובבניית השיא, מצטרפים אליה שאר חברי הלהקה. ההופעה מצליחה לשחזר את האלבום בצורה טובה ונאמנה, אבל חבל שהביצועים לא נותנים ביטוי חופשי ומשוחרר יותר לשירים שבאלבום. לעיתים נראה ונשמע כאילו הצלילים וההפקה מובילים את דקלבאום, במקום שהיא תהיה במרכז ותיתן להם להיות מובלים אחריה.

כיוון שבמקרה של דקלבאום, לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא בשרשרת של אירועים בלתי קונבנציונאליים, אי אפשר לדעת מאיפה היא תתקיף בפעם הבאה. אולי אלבום בעברית, אולי אלבום עם להקת "הפונדקאים" ואולי נמצא אותה בדואט עם נורה ג'ונס. כזמרת יוצרת, היא יכולה להוביל מהלך שיביא לה הצלחה מסוימת מעבר לאזור חיוג אפס שלוש, ואני מתכוון כמובן למקומות רחוקים כמו אירופה וארה"ב. יש לה את כל הכלים וכלי הנשק הרצויים, וזמרות מוערכות שם יכולות ללמוד ממנה כמה טריקים. נושאי השירים מבחינתה הם בינלאומיים, המוזיקה כנ"ל והאריזה הכוללת מוכנה לייצוא אגרסיבי. כך שזה התזמון והמומנטום לייצר כאן מהלך שאסור לדחות אותו בכמה שנים או בכמה אלבומים, אלא לרוץ עליו כבר היום.